ריקוד שמיימי של ירח שאבד בתוך שמיים ארורים,
את כל דרכו האבודה נדד אל תוך מערבולת שחורת חושים.
אכילת מצפון אחוזת פחד, ממררת כל נפש חיה.
הנשמות האבודות כולן יחד,
צועדות בטור אפל דומייה.
כוכב צפון מנצנץ בכוח ייאוש,
מלנצנץ ולנצנץ לאין עונה כבר תשוש.
והחשיכה המתלווה ללבבות כל קיים,
גודלת ומשתלטת על כל העולם.
קרני אור נחסמות על ידי חומות אכזבה
ומעבר לחומות לא תגדל עוד אהבה.
פשוטי החיים, בין רוצים לא רוצים,
כאן רק נחשבים... למתים.

מתישהו בשלהי 98 הרחוקה. לא רוצה לחזור לשם לעולם