אני לא רואה את האיפור המרוח
שקלקלו דמעותיה
או את הצלחתו של הייאוש
בקימתה הבוקר
רק את ריח סערתה אני נושם.
היא ממשיכה הלאה
זורחת, או שרק נדמה ?
שרירי חיוכה
נמתחים מעצמם
בזוהר ריגעה
קדרנו במסתור
מחזוריות צערה שבחצי הדרך
בחזרה.
רעפיה סוערים סודות שנתפסו
ותוגתם נקברה עימם.
ראיתי גגות הבתים אדומי שקיעה
חדורי ביטחון,
צוהלי מבט.
חישבתי במבעם שפע זמן
מנצח, או שרק נדמה ?
האמנתי לעיר רוויית שתיקה
אל הצעדים המוליכים מעצמם
חגיגות של חיוניות
על מרצפות אפורות מקנאה
בעתיד המחוויר בכל רגע
ועדיין מתעקש להבטיח
עוד תקומה אחת אחרונה. |
