"הבן אדם,
הוא צריך לחיות רק בשביל עצמו!" אמרת לי באחד מהטונים המטיפים
שלך. הפעם זה היה לאחר שסיפרתי לך על החלום שלי, להיות אמא
תרזה לשנה אחת. לנסוע לכלכתה ולהתנדב עם הילדים החולים ולתת
להם הכל.

רציתי שתגידי שאני טובה, או טובה מדי, כמו שרבים אומרים לי
בהזדמנויות שונות. קיוויתי שתגידי את זה, ואני אחייך במבוכה
ובביטול ואחשוב לעצמי, שמה את בכלל יודעת? אני לא כזאת טובה
כמו שחושבים. אני בסך הכל רוצה שכשידברו עליי אחרי שאמות,
יאמרו איזו מיוחדת הייתי, ואיזו אבידה לעולם...
ואני רוצה לשכוח את עצמי לשנה שלמה כי נמאס לי מהמחשבות האלה
על- מי אני? ומה אני רוצה? ומה יעשה אותי מאושרת? ואני ואני
ואני... אני רוצה לשנה לא לחשוב על זה בכלל, לא לחשוב על
עצמי.

באמת ציפיתי שתגידי או לפחות תסתכלי עליי במבט כזה של- איזו
מדהימה את, אני בחיים לא הייתי מסוגלת... ואני אחשוב את כל
המחשבות האלה ובסוף אגיד לעצמי, ככה בשקט, איזה בן אדם טוב
אני, שאני כזו צנועה והמחמאות שלך לא עולות לי לראש...

אבל את רק אמרת:
איזה חלום טפשי!

ואמא תרזה מתה.