מרחוק הכל נראה ירוק ומזמין
דימיינתי עצמי מגיעה לשם ומשתרעת על הגב
שוכחת מהכל, מתמסרת.
אבל כשהתקרבתי, פתאום ראיתי שהכל קוצים ואבנים.
וכל הזמן באופק הכל נראה יותר ירוק.
המשכתי והמשכתי, יותר ויותר רחוק
אבל לאן שלא פניתי, הכל אותו הדבר.
השמים החלו להצבע בכתום,
חיפשתי אבן לשבת עליה ולצפות בשקיעה.
זה לקח קצת זמן אבל בסוף מצאתי מקום.
מקום גבוה ורחוק, ממנו כבר לא ראיתי את גגות הבתים.
בהתחלה פחדתי שמרוב שהכל נראה זהה מסביב
אני אשכח את עצמי ולא אדע מאיפה באתי.
אבל הורוד והאדום שהתחילו להתערבב
וענני הנוצה שהפכו סגולים מלמעלה השכיחו ממני הכל.
פשוט ישבתי שם והבטתי ביופי שלא מפסיק להשתנות
ולרגע קט אפילו הרגשתי שכל זה שלי.
עד שהטבע דרש את חירותו:
"היה לי טוב, עכשיו אני רוצה להיות לבד,
שובי שוב בקרוב - אותו מקום אותה שעה
ונעביר עוד שקיעה מדהימה ביחד."