הייתי רוצה לאכול. לאכול בלי לחשוב עליו, על הסבל שלו, שלה -
שלי.
פשוט לאכול מהצלחת עד הסוף.
ועשיתי את זה. אני יודעת איזו טעות ביצעתי. אכלתי עד הפירור
האחרון.

ושבעתי? לא. הבטן עדיין מעכלת עד כאב. הוא עדיין איתה.

עד אותו רגע של פריקת עול, הקיא ממש עמד לי בתוך הגרון. מונע
מהתשוקה, האמת והרגשות שבו מלצאת. אני צריכה רק להיעזר
בסבלנות, וייצא. הרי עבר את כל הדרך מהקיבה הרחוקה אל הגרון,
וקרוב לצאת אל אוויר העולם.
בינתיים לוחץ, קשיי נשימה, קשיי הבעה.

הוא, יראה את המסה הזאת שהיתה בתוכי כל-כך הרבה זמן, יריח
אותה, יחוש אותה בעיניו, תיכנס בו. לזה לא ניתן להשאר אדיש.
מראה כזה לא ממששים במנוחה. היא פרוסה לפניו. הוקל לי.
הוא יודע מה אכלתי לארוחת הצהריים, או מה לא אכלתי.

כתגובה, מספר על תחושת הבחילה שלו ומקיא בהזדהות על כולי.
אני לוקחת נשימה עמוקה, הריח החריף עוטף אותי, אין כמוני
מאושרת.