הם תמיד שם; לעולם לא תיתקל בהם בשנתם, תמיד דרוכים, מציצים
מבעד לחורי המתכת הקטנים.
הם ממתינים, לשפתיים הבאות שייתקרבו...
והן באות, אותן זוג שפתיים; מקוות שהם הופיעו אצלה כמקרה חד
פעמי ושאולי הפעם זה לא יקרה כי היא לא עשתה להם כלום.
והשפתיים נפתחות וכמו רוח רעה הם מופיעים שוב. השפתיים כבר
רוצות להגיד את שלן, בקול הכי גבוהה וצלול שהן רק יכולות.
על קצה הלשון, השיר כבר מתנגן, הפה פתוח למחצה, פעור אל חורי
המתכת הקטנים.
הם ערים, מביטים בה, פניהם רעולות אך עינייהם פיקחות, בוחנות
וזריזות.
מחכים לשאוב, לנשום את קולה, לקחת לה אותו;
היא מתעלמת, אומרת לעצמה שהם לא קיימים והכל בראש. כולם
דרוכים, הקהל ממתין, צמא לביקורת, האוזן פתוחה לשמוע אך המח
כבר משווה...
ושוב זה קורה, ושוב זה קרה. שוב הוא בלע - המיקרופון את
הילדה.
הותיר רק סופרנית חנוקה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.