פרקתי הכל. מזוודות, ארונות, כספות ושאר כלי קיבולת של רגשות
שהשארתי לימים גשומים יותר. לא שאי פעם רציתי לאחסן אותם.
להפך, אני מחסידי הגישה המשחררת. תמיד אמרתי שאם יש לי משהו על
הנשמה, צריך להוציא. גם לא הייתה לי בעיה להוציא. ידעתי שלשמור
בבטן זה לא טוב. אבל יש דברים קטנים, שגם לי לא נראים בעלי
משמעות. דברים שהתת-מודע לבד מאחסן אותם בארכיון מיוחד. הוא
אפילו עושה טובה למודע ושולף אותם מהחושים לפני שבכלל הספיקו
לצוף למעלה, להכרה. מה שקוראים אותו בעגה המקצועית: הדחקה.
לא, אני לא פסיכולוג. בטח שלא פסיכולוג בגרוש. אם כבר הייתי
אחד, הייתי רציני. אבל אני לא ובכלל, זה לא מה שבאתי לדבר
עליו. בדיוק אמרתי שפרקתי את זה. "על מי?" אתם ודאי שואלים.
נו, התשובה המתבקשת כמובן היא האישה.

לא. זו לא היא. כי אין אחת כזו. טוב, יש פה ושם כמה נשים, אבל
נשים את העובדה הקטנה הזו בצד לרגע (כן, היה פה משחק מילים
חבוי) ונסכם בעובדה שאין אחת מיוחדת.
הו, כמובן, כמובן, ברור שיש פה ושם כמה מיוחדות מתוך כל המאגר
הממוצע הזה. התכוונתי לומר שלא הייתה אחת שמוגדרת כאישה בה"א
הידיעה. לפחות לא באותה תקופה. דבר שבהחלט תרם למצב שהגעתי
אליו. אפשר לומר שזו אפילו אחת מהדבשות שבסופו של דבר, יחד עם
הקש, שברה את גב הגמל.
נחזור לסיפור, אני כבר באמת מגזים עם כל ההתנסחויות והתיקונים
האלה. בכל מקרה, פרקתי את זה על החתול שלי. כן, על החתול שלי.
אה, לא! באמת שלא! לא, לא! זה לא מה שאתם חושבים. לא פרקתי
בצורה ש... נו... באמת! אוי. מדובר בחתול, למען השם. לא פרקתי
במובן הפיזי של המילה. לא מדובר בסטייה כאן, מדובר בפריקת
תסכול. במילים!
כן, דיברתי אל החיה האדישה. יותר נכון, התפרצתי עליו. הוא
התיישב לו באותה תנוחה נינוחה מוכרת על השטיח. מרוצה מהחיים,
מגרגר עד כמעט איבוד עשתונות, מבסוט כאילו אין מלחמות בעולם
והילדים הרעבים שבסומליה כבר שמנים מדי. בדרך כלל היה עוטה על
פניו המעוטרים פסים לרוחבם ארשת סנובית משהו. כאילו סלד מכל
הסובבים אותו. בעיקר ממני הוא סלד ואף פעם לא הבנתי מדוע. אבל
הפעם הוא היה מרוצה. אם היה יודע לחייך, היה ודאי עושה זאת
כעת. מבנה הלסת מנע זאת ממנו. תודה למשפחת החתוליים. כבר אמרתי
לו פעם, בעודי רומז לאחותי למעשה, שמשפחה לא בוחרים.
היה זה בדיוק אחרי שאבא שלי שאל אותי למה אני נראה כל כך
מדוכא. לא ידעתי אם לענות לו שזה לצורך אלבום הבכורה שאני עומד
להוציא ואני צריך להיות מיוסר, בצחוק, או לומר לו את האמת,
שאני לא מדוכא בכלל וזה סתם הפרצוף המסכן שלי שמשדר מצוקה בכל
פעם שהוא לא מנסה לשדר דבר אחר. ברירת מחדל שכזו, כמו הפסים
הצבעוניים שהיו פעם בטלוויזיה, כשיש שביתה ולא משדרים שום דבר.

אם הייתי בוחר באופציה הראשונה אולי הוא היה נבהל וחושב שאני
ממציא סיבות בשביל לחפות על סיבה אמיתית שלא נעים לי לדבר
עליה. אם הייתי הולך על האפשרות השניה, אולי היה נעלב. אחרי
הכל, משפחה לא רק שלא בוחרים, אלא גם מקבלים ממנה תכונות כמו
מראה חיצוני למשל בירושה.
הלכתי על הדרך הפשוטה, הזולה והנפוצה. "אני סתם עייף" עניתי
לו. תשובה מספקת לשני הצדדים. מרגיעה את הדאגה. למי שרוצה
להירגע, כמובן. אין ספק שאם רצה לחשוב שאני באמת מדוכא, לא היה
מסתפק בתשובה הזו. בטח לא כשהוא שומע אותה בפעם העשירית בחודש
האחרון. עם כל הכבוד למחלת היאפים, אני לא עובד בוול-סטריט,
המשכורת שלי מסתפקת בשני אפסים ושלוש משמאלם ודווקא יש לי שעות
שינה בלי עין הרע.
אני לא יודע אם הוא הסתפק בתשובה או לא. כנראה שלא, אבל מה
שבטוח זה שכל אחד המשיך בשלו. אני הרהרתי. ניסיתי להבין מה
עושה אותי כזה מלנכולי בזמן האחרון. מה כל כך רע לי? איך בכלל
מודדים את זה? לפי כמה שפחות דברים שיש לי או לפי כמה שיותר
דברים שאין לי? אולי בהשוואה לשאר החברה שאני חי בה? או לפי
שאר האנושות? כשמדובר בחתולים, אולי שווה שאשווה את עצמי לשאר
בעלי החיים.

פתאום! מה אני רואה באמצע כל ההתחבטות הזו? החתול שמח. לא סתם
שמח, מבודח. עוד שניה היה אפילו זורק בדיחה על חשבוני. "מה אתה
רוצה? חתול ארור! מה כבר כל כך טוב לך, פרווה נעה? מה כבר עשית
היום שגרם לך לכזו שמחה גלויה, נושא פרעושים מתנשא?"
הוא שתק.
"דבר, אחי! אל תפחד, אתה יודע שאני מוכן להקשיב" העמסתי עליו
שכנועים. לא האמנתי שאני יכול לדבר לחתול בכזו אמונה שהוא מבין
אותי.
הוא שמר על שתיקתו.
"תקשיב, אני נשבע לך שאם אתה לא עונה לי, אני אקשור לך את
הרגליים הקדמיות עם השפם שלך, את האחוריות עם הזנב שלך ואזרוק
אותך מהגג!" איימתי בנשק ההשמדה שלי.
הוא פיהק והתחיל להחליף את הבעת פניו המרוצה לזו האדישה
והמוכרת.
"יש לך 3 שניות" הצבתי אולטימטום.
כלום.
"אחת"
נאדה.
"שתיים"
שתיקה.
"נו, עכשיו יש לך באמת סיבה לשמוח ולצחוק. הבלבית שלך מדבר
לחתולים. גם אני הייתי צוחק אם הייתי במקומך".
הבנתי שאיבדתי את זה. איבדתי את השפיות, איבדתי את האישה,
איבדתי את החברים, איבדתי את המשפחה, איבדתי הכל. לפחות כך
הרגשתי. הלכתי לכיוון החלון, נעמדתי והתכוננתי לקפוץ. קצת
הסתחררתי מהגובה.
לפתע, לא להאמין, אני שומע מאחורי "תשמע, לא חבל?" בטון
מתבכיין. ידעתי שאני לבד בבית והקול הזה לא היה מוכר. הסתובבתי
אליו וראיתי את החתול באותה ישיבה שנצמד לה כל אותן דקות של
אי-שפיות מצדי. לא כל כך האמנתי שהוא דיבר אלי. הסתכלתי סביב.
ראיתי את הסלון המוכר. הספות הונחו היכן שהיו תמיד. הטלוויזיה
הגדולה, השולחן, השטיח, התמונות, הקירות. הכל היה במקומו כמו
תמיד. גם החתול. חיפשתי מסביב, הסתכלתי על הרמקולים שהיו
תלויים. ראיתי שהכל כבוי ושוב הפניתי את מבטי אל החתול.
עיקמתי את הגבות כמו שאף אחד לא עשה זאת מעולם. אם הייתי ממשיך
כנראה שהן היו נדבקות למקומן והייתי הופך להיות "הספירלה
האנושית". בקיצור, הייתי המום. "אתה דיברת או שאני הוזה?"
אמרתי לחתול ועניתי לעצמי בלב שהתשובה בעצם השאלה שהפניתי
לחתול. ברור שאני הוזה.
"התשובה בעצם השאלה" פתח החתול את פיו לפתע ואמר.
"מה?! אתה יודע לדבר?!" שאלתי אותו בשוק.
"לא רק לדבר, חבר. אני גם קורא מחשבות" הוא ענה בקול שהתחיל
להזכיר את קרלו מהפרסומת של השוקו.
"כן, שמתי לב. חשבתי שאמרתי את זה בקול. אתה רוצה לומר שאתה
יודע את כל מה שחשבתי עליו?"
"רק את מה שידעת לחבר למילים בראש. לעומת זאת, תחושות, תמונות,
רגשות ודברים אחרים שלא מוגדרים במילים אני לא יודע לקרוא. בכל
מקרה, זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אתה. אתה פשוט פאתטי!"
התריס בי החתול. את המילה פאתטי, בכלל, אמר במעין-יריקה כזו של
מורות עם בעיות דיקציה שזוכרים תמיד.
"אני פאתטי?!" שאלתי, עדיין מוכה תדהמה מהעובדה שהחתול שלי
מדבר אלי בשפתי.
"לא, אני. זו הסיבה שבגללה צחקתי היום. לראות אותך כל כך עצוב.
הא!", הוא צעק או גיחך, "רודף אחרי ההצלחה. רודף אחרי הכרה
בהישגים שלך. רודף אחרי אהבת הבריות."
"מה כל כך רע בזה?" קטעתי אותו. אחרי הכל, קצת הייתי מבולבל
מהעובדה שדיברתי עם חתול באותו רגע. כופפתי את ברכי, עדיין על
אדן החלון הגדול שבסלון, נשען על המעקה.
"אל תפריע לי, אני באמצע" נזף בי החתול.
"הו, אני מצטער. לא התכוונתי" עניתי בכנות.
"לא, אין צורך בהתנצלות, אני מבין את תגובתך לאור המצב שאתה
נמצא בו. גם אני הייתי ודאי קוטע. בכל מקרה, איפה היינו? כן,
המרדף שלך. מה רע בו? אין כל רע. זה לא עניין של טוב או רע. זה
פשוט מצחיק לראות אותך. אמנם הומור סלפסטיק ירוד, כמו לראות
אדם נתקע במשקוף כל פעם מחדש, אבל זה עדיין מצחיק אותי. כל פעם
מחדש - לעולם לא תלמד ותניח למרדף הזה. תמיד תאמוד את המרחק אל
האופק ותנסה להגיע אליו כשאתה יודע שאף אחד לא מקבל את הכל כמו
שהוא רוצה והאופק מתרחק תמיד. אני יודע שזה נשמע קצת פלצני כל
התוכחה הזו. בטח כשהיא באה מחתול, אבל קח אותי לדוגמא, מה רע
לי? אני לא מכיר חתולים אחרים, סירסו אותי בגיל צעיר, כך שאני
גם לא בקטע של חתולות. כל החיים שלי אני באותה דירה פרברית
משעממת עם אותם אנשים. לפעמים באים אורחים וגם הם לא
מעניינים.
שמעתי אותך אומר פעם בלב: 'איזה מסכן החתול הזה, לאן כבר יש לו
ללכת? כל החיים שלו באותו מקום'. ואללה, אח שלי, מצבך היה הרבה
יותר טוב אם היית במקומי. פשוט לא היית הולך לחפש דלתות פתוחות
ואז נתקע בחלק מהמשקופים. אז איך בנאדם, זאת אומרת - חתול, לא
יצחק אם הוא רואה דבר כזה."
הוא סיים לדבר, חיכה שניה לראות מה התגובה שלי. שתקתי. אז הוא
התחיל ללקק את עצמו ולהתנקות. חשבתי לעצמי שאולי הוא צודק. אבל
לא ידעתי איך אני הולך להניח ליצר הזה שמדרבן אותי להתקדם כל
הזמן ולנסות להשיג את האופק. הוא התחיל ללכת לכיווני ועמד ממש
צמוד אלי, על ארבע הרגליים שלו. אני נעמדתי כדי לרדת מהחלון.
"תשמע, עכשיו כשאתה יודע עלינו, החתולים, את כל העניין של
הדיבור וקריאת המחשבות, אין לי ברירה אלא להרוג אותך. אנחנו לא
יכולים להרשות לעצמנו להיחשף." הוא אמר לי. כמובן - הייתי
בשוק. בעיקר אחרי שהרגשתי את החבטה ונפלתי מהקומה הרביעית.
החתול שלי רצח אותי.

החתול נעמד על המעקה, וידא שלא נתפסתי בגג-מרפסת או בצמח רך,
"נושא פרעושים עלכ. למרות שלא הגיע לך. אתה התעקשת. איפה
הרגליים שלי עכשיו ואיפה שלך, חוכמולוג".

בדרכי למטה לא נותר לי הרבה זמן לחשוב. רציתי למצוא מוסר השכל
או איזו תובנה. לפחות שיצא לי משהו מזה. חשבתי שאם הייתי קצת
יותר קטן אולי היה לי יותר זמן לחשוב, אבל אז נזכרתי בחוק הזה
שאומר שבכל מקרה ייקח לי את אותו הזמן להגיע לאדמה. אז בזבזתי
את הזמן המצומצם שעוד נותר לי על המחשבה המטומטמת הזו. הבום לא
אחר לבוא. גם השכנים שהתאספו וקראו לאמבולנס. "חבל, הוא דווקא
היה כל כך מוצלח. הם היו כל כך גאים בו. אפילו לא השאיר מכתב
שיסביר"
אבא שלי היה בטוח שהוא אשם בזה שהתאבדתי. או לפחות בזה שהוא לא
מנע את זה. כל כך רציתי לומר להם שהם טועים ואני הייתי בכיף
נשאר לבלות עוד 60-70 שנה ככה יחד עם החתול, הוגים בנושאים
שברומו של עולם.
"הלו! היי! אני לא התאבדתי, זה החתול! הוא דחף אותי, יציר השטן
המשופם!" צעקתי, אבל הם לא שמעו.
"הם לא שומעים אותך" שמעתי קול מאחורי גבי.
"מה אתה אומר, ואני חשבתי שהם עושים עלי חרם בדיוק עכשיו"
החזרתי לו. מיד הבנתי שזה די מוזר שמישהו מדבר אלי עכשיו.
הסתובבתי אליו וראיתי את שוב את החתול. "שמיל! איך הגעת לכאן?"
הוא מפתיע אותי כל פעם מחדש.
"שמיל תקרא לחתול שלך, אני מלאך המוות!" ענה החתול. פתאום
ראיתי שבאמת יש לו שתי קרניים.
"מ... מה?! מלאך המוות הוא חתול?! אני אמור להיות מת. מתים לא
יכולים להשתגע. מה קורה פה, אני רוצה לדבר עם האחראי!" ניסיתי
להשתלט על המצב בשיטה הבירוקרטית.
"תקשיב, זה לא משרד הפנים פה. לא אחראי ולא נעליים. אתה מגיע
עכשיו לועדת בירור ראשונית שתחליט מה לעשות איתך עכשיו." הוא
הפסיק את שטף הדיבור לרגע ואמר בידידותיות לא צפויה: "דווקא
היו לך סיכויים טובים אם לא היית מתאבד".
"אבל לא התאבדתי! סתם עליתי על החלון, נראה לך שהייתי מתאבד?"
צעקתי עליו. כשחשבתי על זה אמרתי לעצמי שזה לא הדבר הכי חכם
לעשות - לצעוק על מלאך המוות.
"איש, אתה לא מדבר לחבר שלך ולא לאח שלך. אפילו לא למפקד שלך.
חשוב שניה. ראה באיזה מצב אתה נמצא. לא חבל ככה להתפרץ עלי?"
שאל בסגנון השאלות החבריות שמחביאות איום מאחוריהן. שאלות של
ערסים וכרישי עולם תחתון. טוב, זה היה מתבקש.
"לא, אתה צודק. אני מצטער. אני... אני מבולבל מכל החתולים האלה
סביבי". האמבולנס הגיע, לקחו אותי משם לתוכו. קבעו את מותי
והמשיכו לנסוע. כמובן שהצטרף אלי חתול המוות. "אבל חשבתי שאתם
יודעים שאני לא אתאבד באמת. זה נוגד את כל האמונות שלי. זה לא
יעלה על הדעת. שאני אתאבד? מה אני? מסכן?" שאלתי בכנות.
"אתה לא?" הוא שאל. חותר לנקודה מסוימת שהוא כנראה רוצה להוכיח
אותי עליה.
"לא! בטח שלא!" צחקתי, משחק אותה תמים כמו זאב רווח בסרט
בורקס, "אני סתם משחק אותה. לא יודע למה. אני גם מנסה לחפש
סיבות" באותו רגע אמנם למראית עין ניסיתי להציל את עצמי ממוות
או מלהבות הגהנום. אבל באמת שהתכוונתי לזה.
"תשמע, אי אפשר להמשיך ככה. זו הפעם השלישית שאנחנו באים לקחת
אותך אחרי שאתה עושה כזה סקנדל. בכל פעם אתה אומר שזה לא באמת
ואתה לא יודע למה וכל הבולשיט הזה. אז אנחנו מחליטים להחזיר
אותך לחיים כאילו זה היה חלום. אנחנו אומרים לך: 'אתה לא תזכור
דבר אחרי שתתעורר', אתה מבטיח שזה לא יחזור על עצמו כי אתה לא
באמת בקטע של למות עכשיו וכל פעם מחדש אנחנו מוצאים אותך באותו
מצב. מה יהיה?" הוא דפק ברגלו על רצפת האמבולנס כמצפה לתשובה.
יותר כחסר אונים מאשר מצפה לתשובה.
"מה אתה אומר? פעם שלישית? ובכל הפעמים האלה גם דיברתי עם
החתול והוא דחף אותי החוצה בסוף?" זו לא הייתה התשובה שלה
ייחל, אבל מותר להיות שוקיסט כשהמציאות סביבך משתנה כל כך.
בהחלט מתבקש.
"אנא עארף... פעם זה אתה לבד, פעם אחרת זו איזו תאונה שלא ברור
מה גרם לה... מה זה משנה, התוצאה זהה. תמיד אתה מוצא דרך שבה
תוכל לתרום למותך המוקדם מדי. זה לא עסק, חבר. אני אמנם מלאך
המוות, אבל כמו שלימדו אותנו בבה"ד של המלאכים: 'מלאך מוות הוא
קודם כל מלאך ורק אחר-כך מוות'. אני לא יכול להתאכזר אליך ככה.
אני רוצה לעזור, אבל אין לך תקווה." האמבולנס עצר בינתיים.
החובש שישב לידי יצא וסגר אחריו את הדלת. כשהוא חזר אחרי 20
דקות, הבנתי שהם עצרו בצד לאכול. הוא אפילו הציע לי צ'יפס,
החובש. הומור שחור של אנשים שראו יותר מדי פצועים ומתים.
פניתי אל חתול המוות: "רגע, ואין איזו קומבינה שאתה יכול לעשות
חוץ מלהחזיר אותי איך שאני? אולי אני צריך איזה שינוי קטן."
הצתי בלבי הדומם להבה קטנה של תקווה.
הוא הופתע מהיצירתיות והרעיון שהצעתי, אבל מיד החמיץ פניו. "זה
לא פשוט מה שאתה מציע. אי אפשר ככה סתם לשנות אותך. זה יפיל את
כל המערכת. אם אני משנה אותך, משהו אחר גם צריך להשתנות."
שנינו שתקנו. לא ידעתי מה לומר, אני לא מכיר את נהלי ההתערבות
בחיים של כל המלאכים האלה. רק נותר לי לסמוך על טוב ליבו
ותושייתו של מלאך המוות. דווקא שעשע אותי האבסורד הזה - טוב
ליבו של מלאך המוות. עם כאלה מלאכי מוות, מי צריך פיות?
הוא גירד בפדחתו עם רגלו האחורית-ימנית כמנסה למצוא פתרון.
פתאום עיניו נפתחו לרווחה והתמלאו חיים. "יש! מצאתי!", צעק,
"הא הא! מצאתי! אני כל כך חכם!".
"מה? ספר לי! מה מצאת?" לא יכולתי לחכות לתשובה, ניסיתי לתפוס
אותו בכוח, אך הוא התחמק בדרכו החתולית ועבר לצדו השני של
האמבולנס. כמובן שכל התנועות שלי ושלו היו נסתרות לחובש שישב
בפנים. גופי המת שכב במרכז האמבולנס ואני ישבתי לידו כשדיברתי
עם החתול.
"לא, אני לא יכול לספר לך, תצטרך להבין בעצמך. אבל אל תדאג",
הוא צחק לעצמו, "לא ייקח לך זמן רב להבחין בשינוי".

אכן, מיד אח"כ מצאתי את עצמי מתעורר כשכל גופי פרווה, שפם, זנב
ופרעושים. הוא הפך אותי לחתול. כל כך מתאים להם. לעשות אותי
אחד משלהם.
עכשיו יהיו שני חתולים במשפחה. נצטרך לריב על האוכל, על תשומת
הלב, על הכל. מיד יצאתי לחפש את החתול שלי. עברתי בכל הבית,
נכנסתי לכל החדרים ולא מצאתי אותו. לבסוף נכנסתי בחשש לחדר
שלי. הופתעתי לראות שהנה, אני בחדר, ישן. השעה מוקדמת, יש עוד
זמן. רגע, אז מה הוא שינה בדיוק? הוא החזיר אותי גם כאדם וגם
כחתול? יש עכשיו שניים ממני? למה הוא התכוון שמשהו אחר גם צריך
להשתנות. ואיפה, לכל הרוחות, החתול המעצבן שלי?

באותו רגע הבנתי. כן, זה לא היה קשה והייתי מגיע לזה הרבה יותר
מהר אם לא הייתי נלחץ כל כך. הוא החליף בינינו, האידיוט. אני
נהייתי החתול השבע והמרוצה והחתול שלי הפך ליצור הכאילו-מיוסר
שאני הייתי. איזה אידיוט! איך הוא עשה את זה? מה הוא חשב שאם
אני אהיה החתול שלי, אני אהיה מרוצה כמוהו ולא אקפוץ. חושב
שהוא חכם... לא, אני לא אתן לו לעשות לי את זה. רצתי אל החלון
וקפצתי.

כמה מעצבן לגלות שחתולים תמיד נוחתים על הרגליים ויש להם תשע
נשמות.

עכשיו נותרו רק שמונה.