כל החיים שלי זה הצל שלך.
תמיד הייתי מתחת, תמיד הייתי בצד, תמיד הייתי הפחות.
הפחות יפה.
הפחות רזה.
הפחות מעניינת.
כל פעם שהדלת היתה נפתחת, היתה לי ת'תקווה הזאת, שישימו לב גם
אלי, שאמא תתגאה גם בי, שאבא יראה גם אותי, ושכולם סוף סוף
ישימו לב כמה אני הרבה יותר. כמה יש בי, וכמה אני שווה.
הרי הם בחיים לא חשבו ש"הלא מוצלחת" תעלה על במה ותשאיר אותם
עם פה פעור, המומים, נרגשים. הם אף פעם לא חשבו שאני יכולה
לגרום להם לבכות. גרמתי. ואני עוד אגרום.
תמיד אני אומרת לכם שאין לי כמעט זיכרון מהילדות. זה ממש
מעניין שאני לא זוכרת טיולים שלנו, דברים שעשינו ביחד,
אירועים... אבל את הקנאה אני זוכרת. זוכרת טוב. זוכרת את
הביקורים האלה אצל סבא וסבתא שהייתי רק בת ארבע או חמש, וכל
הזמן חיכיתי לתורי, לחיבוק שמגיע לי, לחיוך שיתגאה בי. אבל כל
המותרות האלה פסחו עלי. אני חשבתי שזה רק בגלל שבאמת אין במה
להתגאות, שאני כלום. ואת הכל.
אז סוף סוף גדלתי, נעשיתי יפה, מרשימה. אני עומדת על הבמה.
מעלייך, מעליהם, מעל כולם. ואני גאה. וזה מה שחשוב, זאת הגדולה
שלי, להצליח להתגאות בעצמי לבד אחרי כל השנים האלה, שאת היית
המרכז.
הרי תמיד הייתי הפחות.
הפחות יפה.
הפחות רזה.
הפחות מעניינת.
הלב כבר כמעט הפסיק לכאוב בכל פעם שאני שוב בצד. מעניין שדווקא
עם המשפחה אני מרגישה קטנה. זה לא המקום שאמור להביא לי הכי
הרבה אהבה? הכי הרבה חיבוקים וחיזוקים? למדתי לחבק את עצמי,
לחזק את עצמי, לאהוב את עצמי. לבד, בלעדיכם.
אז תמשיכו לנסות עכשיו, סוף סוף נפל לכם האסימון, שאני לא פחות
מעניינת, אם לא יותר, שאני לא פחות יפה, אם לא יותר, ואני פה.
אני היותר עכשיו.
היותר מוכשרת.
היותר חכמה.
היותר אהובה.
תחשבי איך זה לשבת על הנדנדה בחוץ, לשמוע דיבורים מלאים
באחותך, ולדעת, שאת אפילו לא בראש שלהם.

אבל זה תמיד בסדר, אני סופגת הכל ולא מוציאה. הרי בשבילכם חגים
זה זמן קשה, רק בשבילכם.
ת ת ע ו ר ר ו . . .