א' ידעה מה הוא עומד לעשות ולא זזה,
לא זזה כי לא היה לה לאן לזוז.
חיוכו השועלי  של האיש שניחן מעט בניצוץ של טירוף סרק את גופה
העירום כבוחר היכן להתחיל איתה.
שדה סטטי בלתי נראה ריתק אותה ללא ניע.

א' הרגישה איך הרווחים ברצפות מטביעים בגבה ציורים מרובעים.

האיש נשם לאט וברוגע, הוא לא דיבר, הוא לא היה צריך.
מבטה ריצד מעיניו לגופו, לשרירי החזה החשופים והשוקים
העירומים, ריצוד שהפך מהיר יותר, מבוהל יותר, עד שלבסוף נפל
באישוניו השחורים וטבע. נסחף איתם לאותה מיזנתרופיה, שהותירה
לה, כשלא צעקה או בעטה, לשמוע את רעש ההצלפה מהחדר הסמוך.
עוד אישה.
בקולה היא הייתה מתלהמת בכל פעם מחדש עד לרעש מחריד, היא הייתה
כמו שסימפוניה טיפוסית הולכת: כינורות, חלילית...
נבל אפילו
ואז תופים תופים ומצילות הכל הומה הכל שורק הכל מרעיש
עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת הם הצליפו בה, עד שכל שהיה ניתן
לשמוע נחלש וירד לאנקות עמומות וייבובים חסרי פשר לצלילי
מוזיקה קלאסית שהתנגנה ברקע, וארגמן שניתז על הקיר.

החלילית.

היא הגיעה לשיאים די יפים. א' מצדה עוד לא התחילה לצרוח.

"שם."
היא שתקה. איש התכופף וליטף את פניה בגב ידו כמו שהם כולם
עושים. "אמרי לי את שמך", הוא דרש בשקט.
והיא אמרה לו.
הכל היה כל כך קל, פשוט מדי אפילו, והזגוגיות הנוטפות שלה
מילאו אותו סיפוק אדיר.
סיפוק.
זה היה קסם, אותו קסם שיכול היה לראות בזריחהשקיעהבית קברות,
אותו קסם שבמוזיקה, כמו סימפוניה טובה, כמו שוקולד טוב, כמו
מציצה.

הצווחות מהחדר הסמוך השתתקו.
היה מאוחר.
ואיש שאל "רוצה לשחק?"
א' התייפחה מעט, (היא הייתה די שקטה יחסית לג' ולק', האיש
חשב).
בתנועה מאומצת היא יישרה את צווארה והביטה אחורנית אל החבלים
שכפתו את ידיה למתקן על הרצפה.

האיש התהלך אנה ואנה בהרהור, נעליו השחורות נוקשות נקישות
קטנות בפסיעתן על השיש השחור המבריק ואלו מהדהדות בכותלי
החדר,
טקטק טקטק טקטק...
רוכן הוא אל אפרכסת הפטיפון ושולף מאמתחתו תקליט שחור. הוא
נושף עליו ברוגע אף על פי שאין עליו אבק בכלל, שולח בא' מבט
חפוז ואז משכיב את זה בעדינות במושבו, מחכה עד שצליל השקט
שלפני המנגינה יעבור כדי לסוב על עקבו בנקישה אחרונה ולהגיד
"שנתחיל?"