זו הייתה תקופה מוזרה.
באופן משונה תמיד היה לי קר. הייתי יושב בחדר, סוגר את כל
החלונות, מתכסה באלף פליזים ושמיכות, אבל כלום לא עזר. פעם
הנחתי מפזר חום על הברכיים והמתנתי שאדי החום שלו יקלו עלי
במקצת אבל גם זה לא הביא לשינוי המיוחל.
לאט לאט התחלתי לשים לב שחלקים מסוימים בגוף שלי קרים יותר
מאחרים. הרגליים לדוגמא, היו בכלל בטמפרטורת החדר, וגם הראש לא
סבל יותר מדי. כאילו כל הכפור הזה לא נוגע אליהם בכלל. אבל ככל
שנעתי לכוון מרכז הגוף, הכול הלך ונעשה יותר ויותר קר.
עד שהגעתי ללב.
שם היה הכי קר.
הבנתי שאת הצינה הזו שום תנור לא יוכל לסלק. רק מגע אצבעות
עדינות שילטפו את שערי יביאו לשינוי. עיניים עגולות וגדולות
שישמחו לראות אותי. שפתיים שייצמדו לשפתי לנשיקה ארוכה.

ואז היא באמת הגיעה. אט אט התחלתי להפשיר. מדי שבוע, בזהירות,
עלתה טיפה הטמפרטורה ועשתה אותי קצת אחר.  זה היה תהליך ארוך
ומייגע אבל היא לא וויתרה. ככל שעבר הזמן הרגשתי איך חמימות
נעימה מתפשטת לי בכל הגוף והקור הופך רק לזיכרון מרוחק.
התמכרתי לחום הבוהק שעטף אותי ובקע לי מבפנים. לפעמים בלי לשים
לב הייתי מניח את היד על הלב והחום הלוהט היה צורב אותה וגורם
לי להסיט אותה במהירות.
חשבתי שהיא תמשיך לחמם אותי כך עד ששנינו נשרף לעד בלהבה.

אבל מסתבר שלה היו תוכניות אחרות. כשנראה היה שהלב הגיע
לטמפרטורה הרצויה היא פשוטה לקחה אותו בלי להסביר, בלי לאמר
מילה. ואני נותרתי שם, עומד ומבולבל, לא מבין מה, למה, ומתי.
אולי משהו אחר לקח לה פעם את הלב ושלי היה בדיוק בגודל המתאים.
ואולי היא פשוט מהנשים האלה שצדות לבבות של גברים סתם בשביל
הכיף.
אבל זה לא ממש משנה, הרי בסופו של דבר זה אני שנותר עכשיו בלי
לב. לא לב חם, לא לב קר, סתם חור עגול שפעור לי בחזה, תזכורת
עצובה למה שהיה שם בעבר.

לפעמים אני מכניס יד מתחת לחולצה ובודק בתוך החור החדש שיש לי
בחזה, אולי איכשהו הלב שלי חזר, אבל תמיד אני מתאכזב לגלות שם
רק כמה נימים תלושים וחלל שחור גדול, ואני נזכר בלב שהיה לי שם
פעם, שאהבתי אותו גם כשהיה קר וגם כשהיה חם.
ואז אני בוכה.