התחלתי ללכת...
מחפשת עיניים בצבע אדום
עם ברק עצוב שמח
עיניים המשקפות דמויות בכתום

ועודני הולכת
נאבקת ברוחות אבותי
בגשמי דימעותי
עורי מצטלק בחימת יאושי
ועודני הולכת בעל-כורחי

ואני ממשיכה... סוללת דרכים
וזיעת הכיבוש מקלה על פצעי
המתאחים על פסגות ההרים

ולרגע מזהה את צללית נעורי

ולרגע אחד נעתקת נשימתי
ומאט קצב פעימות ליבי
ואובדן תחושה, ועיניים אדומות
והנה שוב, דמויות כתומות

ונעלם...

כאילו לא היה שם מעולם
להמשיך ללכת? להתמיד!
כי זה מה שעשיתי תמיד

ולא נותרה מניעה
ולא כיוון ואין סיבה
וממשיכה...
ללכת

והולכת ...ופתאום מה זה
בשביל מקביל די מרוחק
בעמק הוא סלול
לא מתפתל ישר ודק
ואין שם רוחות ולא מבול
הולכים כל אותם אנשים בכחול

מביטה להם בזווית העינים
אין שימחה כי אין עצבות
אין בדידות כי אין חרות
אין מאחוריהם צללית
והדמויות דלוחות

וכך נותרתי הולכת בין השבילים
עדיין מחפשת דמויות כתומות
האם הם עודן קיימות?