מיכה ברולבסקי והפינגיונים.


מיכה ברולבסקי נדחף מהדלת שוכב עם סדין לבן עליו. רבי שולץ עמד
מצד ימין עם שאר ה"פינגיונים" שדחפו את העגלה. יציאה שיגרתית
לחלקה כמו שאחרים עשו לפניו. את ברולבסקי מהלהקה "פוליאסטר"
הכירו רבים משינקין. הוא התחיל בלהקה "כביסה רטובה" שהתפרקה
אחרי שנתיים ויוסדה על ידי פיני אלפרוביץ ששנים מאוחר יותר
הצטרף ל"בלי עמילן אבל נקי" האגדית.
ברולבסקי בחר ביציאה ישנה ונוסטלגית שעוררה כמיהה לחומר הישן
והטוב. ה"פינגיונים" דחפו אותו ישר לחלקה עמוסה. כל הבאים דרכו
בדרך על מצבות ישנות שהעלו בזיכרונם ימים טובים ונשכחים. אנשים
אוהבים את ברולבסקי, וכולם התחילו לבכות כששולץ החל לתת קולו.
קול ישן-מוכר, כזה גורם לך להבין את חוסר היהירות והפשטות של
ברולבסקי.
פנים עצובות ומוכרות היו שם, גד אליהו עם כיפה שחורה וחולצה
סולידית, ומירי כחולי עם משקפי שמש גדולים. רבים וטובים באו
לתת לברולסקי כבוד אחרון.
אחרי ה "קדיש" של שולץ עלו לחלקה בובי ואלי מירסקי, מילים יפות
עם הרבה משמעות גרמו לחלק מהאנשים להרכין ראש, אבל בין זה
לזאת, קשה היה לא להבחין בחומר מסורתי. ברולבסקי שאני הכרתי
היה מעורר את הקהל עם קורטוב של נימה אישית שחילחלה לכל
היושבים בהופעה.
"איפה ברולבסקי היום?" חשבתי.  במילים של מיכל שגיא מצאתי חצי
התשובה,-קול נקי ושקט, שגורם לך ללגום עוד מים מינרלים ולצבוט
את האף מתחת למשקפי השמש.
כשבילי ענתבי עלתה מצאתי את החצי השני-צליל כזה שגורם לך ללכת
אחורה ולחשוב כמה פעמים על האמת.
אני חושב שברולנסקי לא איבד את מה שהיה לו אבל גם לא חידש יותר
מידי. יש נוסטלגיה ויש נימה אישית אבל ברולנסקי לא אותו דבר
שני מטר מתחת.  

בל קוחובסקי.
"עכברוש הכפר"