אני לא מיועדת להיות פה אני לא שייכת.
אני לא יודעת איך להגדיר את החיים שלי ולהסביר לעצמי מדוע אני
פה.
קשה לי עם העובדה שאני לא יכולה לענות לשאלות של עצמי - והדבר
אף עוד יותר קשה כאשר אתה יודע שאף אחד לא יכול לענות על
השאלות הללו מלבד עצמך. אני לא מוגדרת, החיים שלי לא מוגדרים
ואין להם מטרה... אני מרגישה כמו חיה שנטשו אותה אני מרגישה
מתה מבפנים - נוספו לי רבדים של עצבות שאינני יודעת מה מקורם
ואם חשבתי פעם שאני יודעת - אז מתבהר לי שזו הייתה אשלייה.
התחושה כבר הפכה לשכיחה כמו זמזום שעון שעם הזמן הופך לבלתי
נשמע למרות שהוא שם מדייק תמיד...
אני הולכת בחלום רע התחושה הזאת תמיד נמצאת שם - כבד לי מאוד -
אני מרגישה שהחיים האלה רוגמים אותי ואף אחד לא עוזר לי, נמאס
לי כבר לחפש רק אני מסוגלת לעזור לעצמי אבל אני תרה אחר הכוחות
האלה אך ללא הואיל אני מרגישה שנגזר עלי לחיות לנצח עם אנשים
שלא כמוני - עם אנשים שלצידם אני מתנהגת כצבועה - מחייכת כשלא
בא לי לחייך, עושה עצמי מתעניינת בדבריהם של אחרים כאשר כל מה
שמתחשק לי באותו רגע הוא לומר לאותו אדם שהדברים הללו שהוא
מדבר עימי הם כלום מלבד עולמו הסוציומטי והאנוכי, ואז עולה בי
ההרגשה שאני חייבת לתת הזדמנות אך הנחישות רקובה הרצון רקוב
הכל רקוב, החיים שלי, רקובים.