פרק שני
עולם המכשפים

אמילי זכתה לישון שינה טרופה לאורך שעות ספורות בלבד באותו
הלילה לפני שלוסי שבה לחדרה והעירה אותה. הן קשרו יחד את
סדיניה ושלשלו אותם מן החלון הפתוח בכדי שיראה כאילו היא ברחה
מבעדו.
"אני אבוא לבקר אותך, היכן שלא תהי," אמרה אמילי לבסוף, כשכבר
היתה מוכנה לעזוב. "ואני גם אשלח לך מכתבים, ואתגעגע אליך כל
כך!" היא חיבקה את לוסי בזמן שזו אמרה בקול חנוק מדמעות: "אני
יודעת, יקירתי, אני יודעת."
אמילי הביטה לתוך הראי,  אוחזת בידה השנייה את מזוודתה, ואמרה
חרש: "אני רוצה להיות בעיר מארין-וואלי." בעבור רגע הסתובבה
ומצאה עצמה במקום חדש.
היתה זו כיכר גדולה, שטופה מהגשם של ליל אמש וריקה מאדם בשעה
זו של הבוקר. במרכז הכיכר ניצב פסל ענקי של בתולת-ים, וליד
הפסל זרם לו נהר רחב בתוך תעלה החצובה באבן. ההתרשמות הראשונה
שלה מן העיר היתה טובה, אם כי היא היתה עייפה מכדי להתרגש
מהאופן שבו השמש האירה את המרצפות התכולות שמילאו את הכיכר
הגדולה אור תכול קסום.
בתחילה היא לא ידעה בכלל מאיפה להתחיל לחפש את גלוריה. היא
התיישבה על ספסל, מותשת מן הלילה הארוך, ולפני שהיא שמה לב
השעה היתה כבר שבע בבוקר. קור מילא את גופה, למרות השמש שהחלה
עולה במזרח גבוה יותר ויותר.
המחשבה שאין לה לאן לחזור היתה היחידה שגרמה לה לקום ולהתחיל
לחפש, אפילו שלא היה לה מושג מה היא עושה ברגע שנעמדה על
רגליה, אך לא היה לה זמן רב לדאוג בקשר לזה כאשר עיניה לכדו
צורה כלשהי בסמוך לה והברקה חלפה במוחה הרדום במהירות שהעירה
אותה.
היא יכולה להתקשר אליה מטלפון ציבורי! מהו מספר הטלפון שלה היא
לא ממש ידעה, אבל בכל זאת היא ניגשה אל תא הטלפון הקרוב שבו
הבחינה. למזלה, היה בתוכו ספר טלפונים עב כרס של כל תושבי העיר
הקטנה. הוא היה ישן, אך אמילי הניחה כי גלוריה גרה בעיר הזו
כבר שנים רבות למדי, מלפני שהודפס הספר הזה.
היא החלה מדפדפת ומחפשת את גלוריה תחת האות ק' וכשמצאה את השם,
ללא היסוס נוסף, חייגה את המספר הרשום.
"הלו?" קולה ענה מהצד השני של הטלפון אחרי מספר צלצולים.
"הלו," השיבה אמילי מיד, נרגשת. "מדברת אמילי גרינלר. האם
גלוריה קליברן נמצאת?"
"כן." ענה הקול. "חכי רק רגע, אקרא לה." והיא חיכתה על הקו
במשך דקה או שתיים לפני שקול אחר נשמע אומר: "הלו? מדברת
גלוריה, מי זו?" ואמילי חזרה על שמה בשנית.
"אמילי גרינלר?" חזרה גלוריה על שמה. " מה את צריכה, אמילי?"
"הייתי רוצה לפגוש אותך..." השיבה הנערה. "אני חושבת שאת מכירה
את אמי, בקי אנבילס."
"את אמילי בתה של בקי?" נפעמה גלוריה. "הו, אני לא מאמינה! סוף
סוף מצאתי אותה!" היא דיברה יותר לעצמה מאשר אל אמילי, ואז שבה
לדבר אליה: "היכן את? פה בעיר? את גם מתחילה ללמוד השנה, נכון?
איפה את כעת?"
"אני בכיכר העיר." אמרה אמילי, שפרץ השאלות לא הרתיע אותה
כמעט. "יש פה תעלה ונהר בתוכה, זה יעזור לך למצוא את המקום?"
"הו, כן! את בכיכר הבתולה." אמרה גלוריה. "אני אגיע בעוד עשר
דקות בערך, אל תלכי לשום מקום! נתראה שם!"
"כן," אמרה הנערה בכבדות מה. "נתראה..." היא הניחה את השפופרת
על כנה וחזרה לשבת על הספסל שעליו ישבה קודם לכן. בזמן ששוחחה
בטלפון וחיכתה לגלוריה העיר כבר התעוררה והכיכר התמלאה בעשרות
של אנשים, רוכלים בעיקר, הפותחים את חנויותיהם.
גלוריה הגיעה כעבור רבע שעה במכונית גדולה ויצאה ממנה על מנת
לדבר עם אמילי. היא הגיעה מאחוריה ושאלה: "את אמילי?"
"כן," השיבה הנערה, מפנה את מבטה. "אני היא." חייכה.
"אני גלוריה." הציגה את עצמה, אם כי לא היה כל צורך בכך. אמילי
זיהתה אותה מתמונות ישנות שהיו בחווה של סבה וסבתה. היא אומנם
נראתה מבוגרת יותר, חזקה יותר, אבל עדיין היה בה את אותו המראה
של אותה ילדה מתולתלת וחייכנית שהיתה בתמונות.
"את מתחילה ללמוד השנה, נכון?" שאלה גלוריה אחרי סקירה קצרה של
הנערה שלמולה.
"כן, נראה לי שכן. קיבלתי מכתב." השיבה אמילי מיד, בלי אפילו
להבין למה. היא לא ידעה אם היא מתכוונת ללמוד כשפים, אך היא
הניחה שכן, היא הניחה שאין דרך אחרת.
"יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך." הכריזה גלוריה בתגובה.
"היית רוצה לבוא לביתי? אולי, לנוח קצת? אני מניחה שעבר עליך
לילה ארוך."
"כן," אמרה אמילי בעייפות, מודה בליבה לגלוריה על שהבחינה
בעייפותה. "אני אשמח לנוח קצת..."
שתיהן נכנסו אל המכונית ונסעו מחוץ לכיכר, לאורך הנהר ועד
למפרץ גדול מאוד. לאורך כל הנסיעה גלוריה סיפרה לאמילי  כמה
חזקה היתה החברות בינה ובין בקי, כמה היא מתגעגעת אליה ומצפה
לראות אותה שוב. אמילי לא השיבה לה, היא רק בהתה החוצה מן
החלון במבט חלול.
לבסוף המכונית נעצרה והן נכנסו לתוך משרד על הרציף. זה היה
משרד להשכרת סירות שהיווה גם חנות למכירת ציוד דייג ושייט
ולסיורים מודרכים בספינה גדולה שנחה לה בעצלתיים באור השמש לצד
המפרץ, יחד עם עוד מספר סירות ויאכטות.
גלוריה הובילה את אמילי לוילה קטנה במרחק מה מן המשרד.  היא לא
זכרה את הדרך שבה הלכו בתוך הבית, אבל אחרי כמה דקות של שיטוט
היא מצאה עצמה יושבת בתוך טרקלין נחמד וחמים.
"אמילי, היית רוצה להישאר כאן?" שאלה גלוריה בשקט. "לפחות, עד
שתמצאי לך מקום להתגורר בו פה בעיר."
"אני חושבת שזה יהיה אדיב מאוד מצידך." אמרה הנערה, מנומנמת.
"סלחי לי, גברתי, אבל אני עייפה מאוד... אוכל לנוח קצת?"
"הו, זה בסדר." אמרה גלוריה בחיוך. "וודאי עברת דרך ארוכה. זה
בסדר גמור, את יכולה להתרחץ ולישון בחדר של בתי, סופי." ואז
היא הובילה אותה לחדר שצבעו אדום. הרהיטים, המצעים והקירות היו
צבועים כולם בגוונים בוערים של אדום מלטף.
לאחר שהתרחצה, אמילי התעוררה מעט, אבל כשהתלבשה שוב ונכנסה
למיטה החמימה, העייפות השתלטה עליה כמעט מיד והיא נרדמה בתום
דקות מעטות.
היא התעוררה בשעת צהוריים מאוחרת והיתה רעננה מאוד, אבל משהו
הפריע לשלוותה ולקח לה רגע לפני שנזכרה- היא צריכה לספר
לגלוריה שאמא שלה כבר לא בין החיים.  בתחילה קיוותה כי לא
תיאלץ לומר לה כלום, אולם היא לא יכלה לא להגיד לה אחרי שהיא
הכניסה אותה כך לביתה ונתנה לה לנוח בו.
היא קמה, התלבשה שוב והתכוונה לשוטט בבית עד שתמצא את הדרך
החוצה ומשם למשרד שעל המפרץ. היא הניחה ששם גלוריה תהיה באותה
שעה.
בדרכה היא פגשה נערה צעירה, בת גילה, שליוותה אותה אל משרדה
האישי של גלוריה.
"אני סופי." אמרה לה הנערה בדרך למשרד. "אני הבת של גלוריה."
"כן, אני יודעת, היא אמרה לי." השיבה אמילי. "אני אמילי, נעים
מאוד." למרות דבריה, היא הופתעה לגלות שזו היא סופי, בתה של
גלוריה משום שהיא כלל לא היתה דומה לה. גלוריה היתה בעלת שיער
זהוב מתולתל ועיינים ירוקות בורקות ובהירות , ואילו סופי היתה
נערה סינית עם עיני שקד מלוכסנות ושיער שחור ארוך וגולש.
הן הגיעו למשרד. גלוריה ישבה בתוך חדר מבודד, מאחורי שולחן
ארוך שכולו היה מלא בניירות וכלי כתיבה מפוזרים.
"אמילי!" קראה כשראתה אותן נכנסות, משקפייה הדקים מחליקים על
קצה אפה. "אני רואה שקמת, ואף פגשת את בתי. מה שלומך? ישנת
היטב?"
"כן, השינה היתה נפלאה." השיבה. "גלוריה, אני... צריכה לספר לך
משהו."
"בסדר, כולי אוזן." אמרה.
"זה... זה קצת פרטי... וגם קצת קשה להגיד..." סופי פנתה לצאת
מהחדר ולחזור הביתה, אך גלוריה ביקשה ממנה לחכות מחוץ למשרד.
"ובכן, מה ברצונך לספר לי?"
"זה קשור באמא שלי... זאת אומרת, בקי, בשבילך... אני מצטערת
לספר לך, אבל אמא שלי... ואבא שלי... הם... הם..." כאן דמעות
החלו נושרות מעיניה. "הם נהרגו..." פלטה בקול מיוסר. "הם נהרגו
בתאונת דרכים." מבטה הושפל לריצפה.
"לא!" אמרה גלוריה בפחד. "זה לא יכול להיות! לא בקי!!!" והיא
פרצה בבכי מר ובלתי נשל שלא הפסיק במשך חצי שעה ארוכה.
"בואי איתי," אמרה גלוריה כשנרגעה מעט. "בואי נלך חזרה הביתה,
בסדר?" ושתיהן חזרו אל הבית בצעדים איטיים וכבדים. צעדי
אבלות.
אמילי נשארה שם לארוחת ערב שבמהלכה סופי סיפרה לה שהיא לא הבת
האמיתית של גלוריה אלא ילדה מאומצת מזה עשר שנים. הן סיפרו לה
את הסיפור המלא על איך שני אנשים זרים הביאו אותה למארין-וואלי
וניסו למכור אותה, ואיך גלוריה היתה היחידה שהסכימה לשלם את
הסכום שהם דרשו עבורה, כמה פרוטות, רק על מנת שלא יפגעו בה.
אחרי ארוחת הערב אמילי שהתה בחדר האדום, אך היא נרדמה מאוחר
בגלל ההתרחשויות המרגשות של היום שעבר עליה. היא אפילו לא
עיכלה עדיין שהיא מכשפה, בעצם.
למחרת היא התעוררה מוקדם מאוד, כפי שהיתה רגילה להתעורר כשהיתה
בחווה, ואז נזכרה לפתע שהיא בכלל לא צריכה לעבוד וחזרה מיד
לישון.
מאוחר יותר היא התעוררה שוב לריחן הנעים של לחמניות ביתיות שזה
עתה נאפו. הריח הזכיר לה את ביתה הישן, עם המשפחה שלה, שאותו
זכרה בחדות גדולה, בעיקר בזכות היומנים שלה.
בתום ארוחת הבוקר הדשנה, סופי הזמינה את אמילי לשייט על הנהר
כשהיא משמשת מדריכת סיורים ומסבירה לה על העיר דברים מעניינים
שידעה עליה ובנוסף גם כל מה שידעה על עולם המכשפים.
היא סיפרה לה על בית הספר שהן ילמדו בו, קריגטון. היא סיפרה
שבית הספר הוא בעצם טירה עתיקה אשר מהווה את בית הספר התיכון
למכשפים מכל רחבי המדינה, אך ס"כ לומדים בו בערך מאה ושמונים
תלמידים. הלימודים שם אורכים 8 שנים והתואר שמקבלים בסופו הוא
של "מכשף מוסמך", מה שמאפשר לך לעשות כשפים כרצונך, כחלק משגרת
יומך. לילדים מתחת לגיל 15 אסור לעשות בכלל כשפים, זו פעילות
בלתי חוקית בעולם המכשפים.
סופי אף החלה מספרת לה על היום שבו גלוריה סיפרה לה על עולם
המכשפים וביקשה ממנה למלא את טופס ההרשמה לבית הספר, ואז אמילי
התחילה להרגיש באמת מוזר בקשר להכל. איך זה שהוריה מעולם לא
סיפרו לה דבר?
בשעת הצהוריים הן הגיעו לכיכר העיר, הכיכר שאליה אמילי הגיעה
לבדה יום קודם לכן, ושם הן קשרו את הסירה למזח ואכלו ארוחת
צהוריים באחת המסעדות הקטנות שבכיכר. כשסופי שילמה למלצר היא
סיפרה לאמילי על כספם של המכשפים אשר שמו הוא 'אפלון' והוא
שווה מעט יותר מכספם של בני האנוש בסחר הסודי בין מכשפים
לאנשים.
לאחר ארוחת הצהוריים הן המשיכו בשייט שלהן. בעת ששקעה השמש הן
שטו לתוך שפך הנהר ולפניהן נפתח האוקיינוס הרחב, ללא כל יבשה
באופקו, והשמש המסנוורת החלה שוקעת בו. סופי כיוונה את הסירה
לאורכו של החוף השמאלי ועד מהרה הן שטו בפלג אחר, מתרחקות
מהעיר דרומה.
כעבור חצי שעה בלבד של שייט, לפני שהבתים התדלדלו לגמרי על גדת
הנהר, הן הגיעו לקבוצה של בקתות עץ נאות, בקתות נופש להשכרה
בעונות הסתיו והחורף.
לצידן עמדה בקתת עץ גדולה אחת אשר אליה הן נכנסו. בקתה זו
היוותה בחצייה בית מגורים ובחצייה השני, משרד להשכרת בקתות העץ
הקטנות יותר.
כשנכנסו אל תוך הבית התברר לאמילי כי סופי היא כבת מן המשפחה
במקום הזה שבו חיו רק שלושה אנשים באותה העת- אמא דאגנית
ורחמנית בשם לורינה, בעלה החייכן והנחמד, ג'יימס, ובנם הקטן,
אנטון, שהיה בגילן של סופי ואמילי. הוא היה שחור שער ועיניים,
בעל זוג משקפיים עגולות וקטנות, ועל פניו היתה קבועה כמעט תמיד
הבעה רצינית של ידענות וחכמה. היה לו מה להגיד בכל נושא כמעט
מרוב שבביב מלומד ונבון, כבר בגילו. וזאת היתה המשפחה שגרה
בבקתה, משפחת מרקונרי.
אמילי וסופי אכלו עמם ארוחת ערב שבמהלכה נודע לאמילי שגם אנטון
ילמד איתן באותו הקורס כשפים וכי גם הוריו הם מכשפים מוסמכים,
כמו גלוריה. סופי סיפרה לאמילי כי היא ואנטון אפילו מילאו
יחדיו את הטפסים לקבלה.
לאחר ארוחת הערב, שלושת הנערים עלו לחדרו של אנטון שבקומה
השנייה של הבקתה. כעבור מחצית השעה בלבד הם החליטו לקיים 'לילה
לבן', כלומר, להעביר את הלילה בעודם ערים ולישון רק למחרת,
בשעות היום. הם קיבלו אישור מהוריו של אנטון לשהות באחת מבקתות
הנופש וקבעו כי רק למחרת בבוקר סופי ואמילי ישוטו בסירתן בחזרה
לביתה של גלוריה, לאור זריחת השמש.
אחרי שהחליטו וסיכמו כל זאת, פנו שלושת הנערים לעבר הבקתה הכי
מפוארת להשכרה, מהבקתות הקרובות ביותר לבית משפחת מרקונרי.
בקתות אלו היו מפוארות ויקרות מאוד להשכרה, ובהן היו כל
הנוחיות והתענוגות שבבית רגיל ועוד. לרוב, הלקוחות היו קבועים
בהן והבקתות היו נשמרות ריקות ונקיות לעונות בהם היו באים אותם
לקוחות עשירים לבלות את חופשותיהם.
בתוך הבקתה שבה בחרו להתאכסן, בקתה שהיתה שייכת לאדם עשיר
במיוחד ומושכרת לו רק בעיתות החורפים, היתה טלוויזיה גדולה,
כמעט כגודל מסך קולנוע וזוג המיטות בחדר השינה היו מיטות
אפיריון גדולות שעל כל אחת מהן יכלו לישון ארבעה אנשים בוגרים
לפחות. בחדר האמבטיה היה אמבט גדול עם שלושה ברזי כסף שכל אחד
מהם הזרים סוג שונה של קצף (מלבד ברז זהב נוסף שהזרים מים חמים
או קרים). המיני-בר, המזווה והמקרר היו מלאים בכל טוב.
הדבר הראשון שעשו בהיכנסם לבקתה היה להבעיר אש באח הגדולה
והדבר השני היה לשים סרט אימה ישן ומבדח בטלוויזיה הענקית.
במהלך הסרט הם השתעשעו משריפת מיני מזון בתוך האש ואכלו מאכלים
רבים שלא שרפו, כמו מרשמלו ותירס חם, למשל.
אחרי שצפו בחמישה סרטים שונים אחד אחרי השני, הם דיברו על המון
נושאים, אבל בעיקר על עולם המכשפים. במהלך השיחה ביניהם זכו
לתשובה רבות משאלותיה של אמילי, כמו- מדוע אנשים רגילים אינם
יודעים ומכירים את עולמם של המכשפים? וסופי סיפרה לה שזאת משום
שריפת המכשפות במאה ה- 14. היא סיפרה לה (ואנטון השלים את החסר
בידיעותיה בנושא) כי באותה תקופה חי מכשף רשע בשם לדרא שהוגלה
מקהילת המכשפים וכוחותיו נלקחו ממנו ובשל כך יצא נגד כל
המכשפים בעולם. הוא הצטרף לדת הנוצרית, למרות שלמכשפים אין כל
דת, בעצם, וליבה את שנאתם כלפי מכשפים בעוד הוא מגלה להם הכל
אודותיהם ואת כל סודותיהם הכמוסים- כמו, כיצד לנטרל את
כוחותיהם ולהרוג אותם. הוא נמצא בכל שריפה, תלייה והוצאה להורג
של מכשפים בכל רחבי העולם. הוא היה שם כדי לתת עצה ולעזור
ברצח, למנוע מהם לשתמש בכוחותיהם המיוחדים כדי להימלט ממוות.
"ובגלל זה," סיימה סופי את הסבריה. "אנחנו חיים בפחד פן יגלו
בני האדם על קיומנו ויטבחו בנו שוב, כמו בימים ההם, אפילו שעבר
כל כך הרבה זמן מאז..."
לבסוף הגיע הבוקר והשמש כבר החלה זורחת מן ההרים, מכיוון העיר.
הם ניקו את בקתת הנופש מכל האי-סדר שהקימו שם במהלך הלילה
וחזרו לביתו של אנטון. משם הבנות חזרו אל סירתן, לא לפני שלקחו
ארוחת בוקר משום בקשתו העיקשת של חברן.
כעת, במקום להשיט את הסירה בעזרת מפרשיה, הן פשוט הפעילו את
המנוע שלה ושטו בחזרה לביתה של סופי במהירות גדולה. בארוחת
הבוקר הן לא נגעו, למרות שכבר זרחה השמש מעל קו האופק כאשר
הגיעו אל המשרד להשכרת הסירות.
השעה היתה שבע בבוקר כשהן הגיעו לבסוף, ומיד הן נרדמו  עד שעה
מאוחרת של אחר הצהוריים, כשהשמש כבר החלה שוקעת שוב.
בערב, לאחר שכבר התעוררו, הן צפו בעוד שני סרטים עד לארוחת ערב
עליזה במיוחד, שאחריה צפו בעוד סרט אחד נוסף לפני שחזרו לישון,
שוב.
כשהתעוררו למחברת בבוקר גלוריה הודיעה לשתיהן כי באותו היום
עליהן ללכת לעיר ולקנות ציוד לבית הספר ובנוסף- למצוא מגורים
לאמילי לשנה הקרבה.
שוב שטו סופי ואמילי אל הכיכר במרכז העיר, אך הפעם בלווית
גלוריה. האחרונה ידעה הרבה יותר מבתה על העיר וסיפרה לאמילי
הרבה דברים נוספים מעניינים עליה.
כל אותה הדרך אל העיר הנערה תהתה בינה לבינה אילו מן חנויות
מוכרות ציוד למכשפים? שום חנות ברחובות שעל פניהם חלפו לא
נראתה כמתאימה למכירת שרביטים או שיקויים.
במשך שעה ארוכה התהלכו שלושת הבנות בעיקר עד שהגיעו למגרש ענקי
שבקושי יכלו לראות את אופקו המגודר, שהיה ריק, במרכז אזור
המפעלים המזוהם והרועש, אזור שהיה מרוחק ממגוריהם של אנשי
העיר.
בהתחלה אמילי האמינה כי הגיעו אל מגרש ריק וסתמי למדי, אבל אז
גלוריה אמרה: "הנה, הגענו סוף כל סוף!" הנערה הביטה סביבה
בבלבול עד שסופי הבחינה בהבעתה התמהה ונתנה לה בקבוק קטנטן
מתוך תיקה, מלא במשקה כלשהו, אדום כהה.
"שתי את זה," אמרה לה סופי בקול שניסה להתנשאות מעל רעש
המפעלים שסביבן. "אל תפחדי, זה יראה לך את הכל." והוסיפה חיוך
קטן. אמילי שתתה את תכולת הבקבוק בלגימה אחת ולפתע תחושה משונה
השתלטה עליה. היה זה כאילו היא היתה עיוורת, למרות שיכולה היתה
להבחין בפרטים במגרש ולראות הכל בבירור מוחלט. אט אט היא החלה
מבחינה במן צללים דהויים של דברים ופרטים שלא היו שם לפני כן.

כעבור כמה רגעים המגרש נראה כבר כמו מרכז מסחרי ענקי והומה
מכשפים. היו שם מאות של מכשפים ועשרות חנויות שכולן מלאות
בסחורות כשף מיוחדות. מעל המולת המפעלים שלידן נשמעו טבעיים
קולותיהם של הסוחרים והקונים.
סופי ניסתה להסביר לאמילי בצעקות כי רוב המכשפים הם בלתי
נראים, ושהשיקוי שהיא שתתה רגע קודם לכן הומצא במאה ה-14,
בתקופתו של לדרא, כדי שבני האדם לא יוכלו לראות את חפציהם
ובתיהם של המכשפים, ולעיתים אף אותם עצמם.
אמילי נפעמה מהמגרש מלא הקסם. בעוד היא מעיפה מבט עמוק לתוך
עולם המכשפים, היא הרגישה כיצד סופי מושכת אותה בידה ושתיהן
נכנסו לתוך המגרש, אחרי גלוריה.
הנערה החדשה בעולם הזה רצתה לעצור ולהביט בכל פרט ופרט בחנויות
והדוכנים, אך שתי הבנות האחרות לא עצרו למענה אלא התקדמו
קדימה, עד לקצה המגרש. שם ניצב בניין, קודר למראה, נישא גבוה
מעל הכל, כאילו איננו חלק מהחנויות הצבעוניות או מהמגרש עצמו.
שלושת הבנות נכנסו לתוך הבניין ומצאו את עצמן  בתוך אולם קטן
ואפרורי במיוחד שאנשים מעטים בלבד בו. אולי משום המיעוט האנושי
שבו הוא נראה כה אפור בעיניה של אמילי, כה אפור עד שנדמה היה
שצופה בענני חורף כהים.
הן חצו את האולם הזה לאולם אחר,שנראה קצת פחות קודר, כנראה
מפני שהיו סמוכים לתקרתו מאות חלונות קטנים ומרובעים שהפיצו את
אורם לכל עבר, או מפני שהיו שם עשרות של שולחנות חומים אשר
מאחוריהם ישבו אנשים, כולם עסוקים במשהו שנראה בעל חשיבות
עליונה בשל שקדנותם. גלוריה הובילה אותן אל אחד השולחנות האלו,
בקצה האולם.
"איפה אנחנו?" שאלה אמילי.
"זה הוא הבנק." השיבה סופי מיד. "בנק המכשפים הבין-לאומי הוא
זה שמספק לנו את האפלונים, או שעושה מסחר עם מטבעות של בני
אנוש..."
שלושתן נעצרו מול שולחן אחד שמאחוריו ישבה אישה רזה ועכברית
במיוחד, ממיינת דפים בתוך מגירתה שמתחת לשולחן באותו הרגע. היא
הרימה את ראשה הממושקף רק כאשר גלוריה נעמדה לידה ואמרה:
"שלום, מארי. באנו להוציא קצת כסף."
"הו," אמרה מארי בקולה צווחני, לא טבעי למראיה. "גלוריה! מה
שלומך? מזמן לא ראיתי אותך. אני ממש שמחה שבאת. איך אוכל לעזור
לך היום?"
"באתי לקחת מעט כסף מחשבון של לקוחה ישנה." אמרה גלוריה
בחביבות. "זוכרת את בקי גרינלר? זאת הבת שלה, אמילי. אני צריכה
בנוסף למשוך קצת כסף בשבילי..."
"אה... אמילי... כן, כמובן." אמרה הפקידה העכברית, מהורהרת.
"מהם מספרי הכספות?"
"כספת מספר 558769, הכספת של בקי ודיוויס גרינלר," שיננה
גלוריה. "הנה המפתח המיוחד, והסיסמא היא 'דאמנטריס
אקספסיאלו'." את הסיסמא היא לחשה לה. "וכספת מספר 757980.
הסיסמא היא 'קוסמיק קריפולו'." היא הניחה על השולחן שני מפתחות
זהובים, שונים בגודלם וצורתם.
"כמה כסף תרצו להוציא?" שאלה מארי, אוספת את המפתחות.
"מאתיים וחמישים אפלונים בשבילי," השיבה לה. "ועוד מאתיים
וחמישים עבור אמילי."
"בסדר גמור," קמה מארי מכיסאה. "מיד אארגן הכל, חכו כאן." היא
פנתה ללכת, אך גלוריה עצרה אותה באומרה: "מארי, התוכלי להביא
גם את המסמכים המיוחדים שלי ומסמכים לפתיחת חשבון חדש?" הפקידה
הנהנה בראשה ויצאה מהאולם הגדול בדלת צדדית שמאחוריה.
בזמן שחיכו, לגלוריה היה זמן לספר לאמילי שלפני שנים, לפני
סופי, היה לה סטודיו לציור בעיר שלפני כן היה מאפיה, ומעליו
ישנה דירת מגורים אחת בעלת שלושה חדרים, וכשהיא עזבה את
האומנות כל המבנה נשאר נטוש.
"עכשיו את יכולה להשתמש במבנה." אמרה לה גלוריה. "הייתי מציעה
לך לפתוח שם מחדש את המאפייה כי אני מנחשת שירשת מאמך את
הכישרון לאפייה, וכמו כן, המקום הזה נבנה למטרה הזו. את רישיון
העסק יש לי, כך שאין לך סיבה לחשוש מהרשויות בנושא. אני מאמינה
שבחשבון הבנק המשפחתי שלך ישנו מספיק כסף על מנת לפתוח את
העסק."
"אבל אני לא יודעת כלום על אפייה..." ניסתה אמילי למחות, אך
גלוריה קטעה אותה מיד ואמרה: "תראי, אין לך כסף, את חייבת
לחיות ממשהו, לא? כך תוכלי ללמוד כמה ערכים על עצמאות. אין לך
סיבה לחשוש, אני אעזור לך בכל מה שקשור לעסק הזה."
"גם אני אעזור!" אמרה סופי מיד, מרגיעה את אמילי ניכרות.
מארי חזרה עם שני שקיקים קטנים של מטבעות מכושפים, וקופסא מלאת
מסמכים.
גלוריה נתנה לכל אחת מהנערות שקיק וציוותה עליהן: "לכו לקנות
שרביטים בחנות 'רק שרביטים', אני אצטרף אליכן בהמשך ונלך יחדיו
לקנות את מרכיבי השיקויים. אני צריכה לסיים פה בינתיים את
העברת הבעלות על בית האפייה לאמילי."
שתי הבנות הצעירות הודו לה ויצאו שוב, בחיפזון, אל אור השמש
הזהוב ואל המגרש המכושף. אמילי הוציאה משקיקה כמה מטבעות
כסופים והביטה בהם. היא בקושי יכלה להתיק את עיניה מהמטבעות...
היא פשוט היתה מוקסמת מהעובדה שחפצים כה קטנים מכילים בתוכם
סוד ענקי, כמוה.
סופי משכה אותה שוב והן החלו ללכת לאורך המגרש כשהן מביטות לכל
הכיוונים בניסיון לקלוט כמה שיותר פרטים, על אף שסופי לא
התלהבה מכל חנות ודבר מכושף כפי שאמילי התלהבה.
כעבור עשרים דקות בערך הן מצאו את החנות 'רק שרביטים', במרכז
המגרש, ונכנסו פנימה. זו היתה חנות גדולה וחדשנית והרבה קונים
בתוכה, אבל לא היה בה שום זכר לשרביט ולו אחד, מלבד מעל כריכות
ספרים ירוקים שהסתובבו בידי הקונים המעוטרות בשרביטים זהובים.
ברקע נשמעו קריאות תמידיות מרמקול מעל ראשי האנשים שהודיע
לאנשים השונים לגשת לדלפק ולקחת את שרביטיהם.
אמילי וסופי הגיעו לאותו דלפק גם הן, בתקווה להבין מה קורה
סביבן.
"באנו לקנות שרביטים." ניגשה סופי לאחד המוכרים הפנויים לאורך
הדלפק.
"כן, אחרת לא הייתן פה, מה?" ענה המוכר בלעג קל, אך מבודח.
"איזה שרביט אתן רוצות? בהתאמה אישית או בעל כוחות עצמיים?"
"נראה לי שניקח את הסיכון," אמרה סופי לאמילי באותו טון מבודח.
"אנחנו רוצות בהתאמה אישית. אנחנו סומכות על הכוחות שלנו." היא
אמרה למוכר וקרצה לחברתה. המוכר הורה להן ללכת לחדר אחר,
לימינו, שנשא מעליו את השלט: 'בהתאמה אישית'.
החדר שנכנסו אליו דמה מאוד לחדר הקודם- גם בו היו הרבה מאוד
אנשים וכולם עמדו בתור ארוך לפני דלפק בקצה, עם הספרים הירוקים
בידיהם, שרק הם היו עדות לשרביטים בחנות.
התור התקדם מהר וכעבור מספר דקות הן כבר עמדו בראשו.
"איזה סוג שרביט אתן רוצות?" שאל מוכר מאחורי הדלפק בלי להרים
את עיניו מהדפים שלו אליהן.
"איזה סוגים אתם מוכרים פה?" שאלה סופי בידועניות. המוכר נתן
להן את הספר בעל הכריכה הירוקה ושרביט זהב בה.
"תבחרו מכאן." הורה להן ושתיהן יצאו מהתור, מתיישבות על מושבי
קטיפה ירוקים בניצבו בצידי החדר.
הן עיינו בספר בעניין רב, בחיפוש אחר השרביט האידיאלי בשבילן.
לכל שרביט היתה מצורפת תמונתו והסבר על שימושיו, והבנות נעצרו
וקראו על כל שרביט שנראה להן מתאים עבורן.
אט אט החלה אמילי להבין את המושגים שבהם השתמשו על מנת לתאר את
השרביטים- היא הבינה שלסוג השרביטים הזה, בהתאמה אישית, יש
טיפת דם של המכשף האוחז בו בתוכו ועל פי תכונותיו של האדם כן
תכונותיו של השרביט, וכי השרביט עצמו נאמן לאדם שטיפת דמו
נמצאת בתוכו. וזאת בשונה משרביטים בעלי כוחות עצמיים שכשמם כן
הם, בעלי כוחות עצמיים, לפעמים אף יותר מכוחו של המכשף עצמו.
בנוסף היא גילתה כי לכל שרביט ושרביט יש שם אישי, כמו לבני אדם
ממש.
כשסיימו לעבור על הספר, סופי התלבטה בין חמישה שבריטים שונים,
בעוד אמילי כבר ידעה איזה שרביט בדיוק היא רוצה. היא רצתה
שרביט מסוג 'הכוח הכסוף' שנכתב עליו בספר:

הכוח הכסוף-
שרביט מופלא, בעל תכונות מיוחדות. אחד ממשפחת השרביטים
המלכותית, הכוללת שלושה שרביטים חזקים במיוחד- הכוח השחור,
הכוח הכסוף והכוח הזהוב. את הראשון ביניהם, השרביט השחור,
המציאה המדענית אנה יקון ובעקבות המצאתו התפרסמה מאוד.
שלוש שנים לאחר המצאת הכוח השחור הומצא הכוח הכסוף ע"י לא פחות
מחמישים מכשפים מוכשרים ששאבו את השראתם מהכוח השחור של יקון.
מיד לאחר צאתו לשוק של הכוח הכסוף הומצא גם הכוח הזהוב שהינו
מוצלח יותר מכל קודמיו בסדרה זו ומורשה לשימוש רק בידי אצילי
ארמון בנליס.
הכוח הכסוף עשוי מעץ הלבנה ועל כן שמו וצבעו. אורכו 30 ס"מ
והוא טוב המיוחד לכישופי שינוי צורה וכישופי צמחים. ניתן
לרכישה גם בתור שרביט בעל כוחות עצמיים.

לצד מילים אלו היתה תמונה של שרביט כסוף ויפהפה. עד שסיימו
לעבור על הספר אמילי כבר השתוקקה בכל ליבה לאחוז בו בידיה. היא
לא ידעה למה, אבל היא היתה בטוחה לחלוטין שזה הוא השרביט
המתאים לה ביותר, כאילו יש בו כוח שמושך אותה אליו.
בזמן ששקעה במחשבות על השרביט שלה, סופי כבר ויתרה על שני
שרביטים ונותרה מתלבטת בין שלושה בלבד.
הן עברו על הספר בפעם השנייה לפני שהיא התפשרה על שרביט מסוג
'מריסורו', שהיה מפואר ויפה במיוחד ובעל יכולות רבות, אבל האמת
היתה שסופי לא ממש רצתה את השרביט שלה כפי שאמילי רצתה את
שלה.
הן נכנסו לתור בשנית, ועד מהרה שמעו שוב את המשפט המוכר- "איזה
שרביט תרצו?" והן אמרו למוכר את שמות השרביטים שהן בחרו.
המוכר שלח אותן לחדר אחר, קטן יותר, שבו היה אדם אחד שלבש
גלימה לבנה ארוכה והזכיר להן רופא, ועוד שלושה אנשים, בתור.
הן ראו כיצד המכשף בגלימה הלבנה דוקר את זרועותיהם של האנשים
האחרים בחדר ולוקח מהם דם במבחנה קטנה. לאחר שהוא לקח גם מדמן,
הן חזרו לכניסת החנות ושם הן פגשו באנטון.
"שלום בנות!" אמר כשהגיח מאחוריהן. "גם אתן קונות כאן את
השרביטים שלכן?"
הבנות ענו שכן, והוא אמר: "שמעתי שצריכים להיות פה עוד עשרה
תלמידים כמונו, מהשכבה שלנו, שלומדים בקריגטון השנה. כבר פגשתי
אחד מהם, פה בחנות, בואו תכירו אותו." הוא פנה לאחור, אבל אף
נער בן גילם מבית ספרם לא עמד שם.
"הוא היה פה לפני רגע..." אמר אנטון בבלבול. "לאן הוא נעלם?"
הוא הביט סביבו בחיפוש אחר הנער הזר, אבל הפסיק את חיפושיו
כאשר נשמע הרמקול קורא לו לבוא לדלפק, לקחת את שרביטו.
אנטון בחר לעצמו שרביט בעל כוחות עצמיים מסוג 'לוקריפוס'. על
מכסה הקופסא בה ניתן לו השרביט, קופסא שדמתה לקופסת נעליים,
התנוסס שמו האישי של השרביט באותיות שחורות: 'אלדוניס'.
כשהוציא את השרביט מתוך הקופסא והתבונן בו, אמילי התלהבה כל כך
מלראות את השרביט הראשון שחזתה בו מימיה עד שביקשה מאנטון רשות
לגעת בו, רק כדי לדעת איך התחושה.
לא עבר זמן רב לפני שהרמקול קרא בשמותיהן של אמילי וסופי, אחת
אחרי השניה, לגשת לדלפק ולקחת את השרביטים שלהן. כל אחת שילמה
בערך חמישים אפלונים עבור שרביטה.
השרביט של סופי נשא את השם 'לומארייץ'', והשרביט של אמילי נשא
את בשם 'ונסאצ'ר'. היא חשבה שהשם לא ראוי לשרביט טוב כשלה, אבל
עד מהרה היא התרגלה אליו.
מחוץ לחנות נפרדו הבנות מאנטון והתיישבו על ספסל, לחכות
לגלוריה, שלא איחרה למצוא אותן כמה דקות לאחר שהתיישבו.
"אמילי, הכל סודר." הודיעה להן מיד. "המאפיה והבית שמעליה עברו
לרשותך הבלעדית, את תוכלי לעבוד ולגור שם. גם פתחתי לך חשבון
חדש, הנה המפתח והמספר על הפתקה, הסיסמא שלך היא 'בנקה
סימיריאל'." היא הגישה לאמילי את המפתח ואת הפתקה ובכך סגרה את
הנושא הזה.
באותו הרגע הבינה אמילי שהיא בעצם עזבה את החווה לפני יומיים
בערך ושכבר יש לה בית חדש, יש לה חיים חדשים לגמרי. לפני שלושה
ימים, רק שלושה ימים, אם מישהו היה אומר לה שהיא מכשפה והיא
הולכת ללמוד בבית ספר למכשפים היא היתה צוחקת וממשיכה לעזור
ללוסי לנקות את כלובי התרנגולות.
מחנות השרביטים הן הלכו לחנות השיקויים שנקראה 'מלך השיקויים'
באחד מקצוותיו המרוחקים של המגרש. בתוכה היה ריח חזק ומעורב של
דברים רבים ומוכר זקן שלא חדל מלרטון כל העת. היו שם כל הדברים
שקשורים לשיקויים- החל מעיני חיפושיות למתכונים קשים ועד
קדירות עשויות זהב שמתערבבות בעצמן.
שתי הנערות קנו כל אחת ערכה כוללת ומיוחדת של כל המרכיבים
הבסיסיים להכנת שיקויים, מרכיבים שהיו בעיקר צמחים ואיברי בעלי
חיים שונים. הן קנו שתי קדירות עשויות ממתכת מכשפים בשם
'קוונטרייט', שעמידה במיוחד בחום, ויחד איתה כל אחת קנתה ערכת
כלים להכנת שיקויים מאותה המתכת. לאחר ששילמו על הכל הן יצאו
מהחנות עם שקיקים קלים בהרבה.
גלוריה הרשתה לבנות הצעירות לטייל עוד קצת במגרש המכושף בזמן
שהיא הלכה לבדוק מה מצבו של ביתה החדש של אמילי.
הבנות בקרו בעוד מספר חנויות, וקנו עוד מעט דברים, כמו כלי
כתיבה. לאחר מכן הן הלכו לספרייה שהיתה המבנה היחידי במגרש
שדמה בגובהו לגובה מבנה הבנק.
היא היתה גדולה ומלאה במיליארדי ספרים בכל הגדלים- מספרים
בגודל ציפורן (ספרי פיות), ועד ספרים בגודל חמישה מטרים (ספרי
ענקים), וספרים בכל השפות, וספרים שבני אדם כתבו על מכשפים,
וסתם ספרים שבני אדם כתבו, וספרים שכתבו מכשפים על בני אדם.
הנערות עשו מנוי בספרייה וכבר באותו היום השאילו עבור אמילי
כמה ספרי רקע על עולם המכשפים.
לאחר שיצאו מהספרייה השעה היתה כבר שעת צהוריים, אז הן הלכו
לאכול במזנון מכשפים, אוכל שהיה מורכב ברובו מצמחים והיה בנוסף
משביע וטעים במיוחד.
כשסיימו לאכול הן הלכו לחנות החיות הגדולה בקצה השמאלי המרוחק
של המגרש, המקום בו קבעו להיפגש עם גלוריה, ונותרה להם עוד שעה
עד השעה שנקבעה לפגישה.
כבר ששמעו את קולות החיות הבקועות מתוך החנות, כשהריחו את
ריחן, אמילי התמלאה שמחה על האפשרות לבלות בחנות החיות הגדולה.
היא כבר החלה מתגעגעת לחיים בין חיות, כפי שהיתה רגילה לחיות
בחווה.
בחנות היו חיות מכל הסוגים כמעט- החל בחרקים מוזרים ועד
דרקונים קטנים. היו שם הרבה חיות נדירות בעיני בני אדם, כאלו
ששומעים עליהן רק בסיפורי אגדות ישנים ומיתולוגיות עתיקות,
חיות כמו חדי-קרן, פגסוסים, וציפורים קסומות שמייצרות זהב
טהור.
הבנות טיילו בחנות הגדולה, מביטות במוצריה הנפלאים והצבעוניים.
אפילו סופי התלהבה מאוד מהכל, למרות שהיתה רגילה למוזרותן על
החיות, משום שאהבה כל כך חיות, ובמיוחד חתולים. בביתה, גידלה
ארבעה כאלו.
הן עמדו זמן רב ליד כלובי החתולים משום שסופי פשוט לא רצתה
לעזוב את המקום. היא ראתה חתול יפה, לבן וארוך פרווה שמצא חן
בעיניה במיוחד.
אמילי נשארה איתה משום שאיכשהו, החתול הזה מצא חן גם בעיניה,
בעיקר מאחר ועיניו כמו הפנטו אותה, עיניים כחולות כשלה, אם כי
כהות ועצובות יותר. מבטן היה כמעט אנושי ואם לא היו מוקפות
בפרווה לבנה ייתכן והיתה מתבלבלת וחושבת שהיא מביטה לתוך עיניו
של בן אדם.
לצד כלובי החתולים הבחינה הנערה בכלובי היונים- שורה ארוכה של
כלובי יונים צחורות ועגלגלות, יוני דואר. לפתע, בראותה אותן,
התעוררה בה התשוקה שגם לה תהיה יונה כזו, אחת מהיונים ההן,
בעיקר כזו כמו שהיתה בקצה השורה, לבנה מבהיקה, יפה.
הצבע הלבן היה הצבע האהוב על אמילי, ואולי בגלל זאת כל כך חשקה
ביונה הלבנה וחיבבה את החתול הלבן, בנוסף לעיניו המדהימות.
כעבור השעה, גלוריה הגיעה לחנות החיות. בינתיים, סופי התאהבה
לגמרי בחתול הלבן ואפילו נתנה לו כבר שם- 'לייר', משום שהשם
נראה לה פשוט מתאים לו. לאחר שכנועים ותחנונים רבים, גלוריה
הרשתה לה לאמץ את החתול הזה.
את אותו הלילה העבירה אמילי שוב בביתן של גלוריה וסופי, בגלל
שהבית עוד לא היה מוכן למגורים בו.
למחרת הלכה לראות את הבית ואת החנות החדשים שלה. החנות היתה די
ישנה, אבל מצבה היה יציב וטוב. כבר היו פזורות בה קופסאות
קרטון גדולות, חלקן מלאות בממתקים מכל הסוגים, בעיקר שוקולד,
וחלקן מלא בדברים נוספים לחנות והכל יחד מעיד על פתיחה קרבה.
הבית שמעל החנות היה גם הוא ישן, אבל עוד פחות מהחנות. נראה
היה שנבנה כמה שנים מאוחר יותר משנבנתה החנות. הוא כלל שלושה
חדרי שינה קטנים, סלון מרווח עם אח גדולה, מטבח ענקי, מרפסת
נאה שהשקיפה על העיר מלמעלה ועל הים ואמבטיה שנראתה כאילו
נלקחה מאחד מבתי הנופש של משפחת מרקונרי.
גלוריה סיפרה כי כאשר עבדה בסטודיו למטה, שימש הבית הזה כמקום
לינה ולרוב פשוט התרחצה בו לפני ששבה לבית דודתה, הבית שבו היא
חייתה כעת עם סופי. הדודה, נפטרה שנים אחדות לאחר אימוצה של
סופי.
בבית היו שני גרמי מדרגות, אחד מחוץ לו, שהוביל ישירות אל הבית
בקומה השנייה מבחוץ, והשני אל תוכו, אל תוך המטבח כמעט, שהוביל
לחנות שלמטה.
במשך השבוע שלאחר העברת הבעלות של המבנה לידיה של אמילי,
גלוריה סופי ולפעמים גם אנטון, עזרו לה להקים את החנות מחדש
ולשפץ את ביתה, וכולם התנדבו בשמחה רבה ומתוך טוב לב ונדיבות
למשימה.
לולא עזרתם, לא ידעה אמילי אם החנות היתה מוכנה לפתיחה כבר
בסופו של השבוע, כפי שהיתה, ואילולא כמה כישופים שגלוריה עשתה
ובכך הקלה על השיפוץ בצורה הכי משמעותית, כנראה.