פרק ראשון
בחווה


אמילי גרינלר התעוררה באותו הבוקר בשעה מוקדמת מאוד. היה עליה
לעזור לסבה וסבתה בחווה שלהם. אותה חווה היתה נידחת ובודדה בלב
המדבר, במרחק גדול מכל מקום שהוא, אך יחד עם זאת, עבר לידה
כביש שהוביל הישר לעיר גדולה.
היא חייה בחווה הזאת כבר שלוש שנים, מאז שנהרגו הוריה, בקי
ודיוויס, בתאונת דרכים קטלנית שהיא היחידה שנותרה בחיים
אחריה.
לאמילי השינוי הזה בחייה לא היה כה גדול. כלומר, הפרידה מהוריה
היתה לה קשה, אבל המעבר לחווה היה פשוט מכיוון שהיתה רגילה כבר
לשהות בה.
בשעה שבע בערב של אותו היום, שעת ארוחת הערב היומית, נכנסה
אמילי למטבח. היא סיימה את מטלותיה לאותו היום בטרם העת, ולפני
ארוחת הערב נותר לה זמן לטייל בגבעות שמול החווה. היה זה כמו
תחביב עבורה, לטייל בגבעות.
כשנכנסה הארוחה כבר היתה מוכנה, וכל עובדי החווה ישבו אל
השולחן לאכול. מסביב לשולחן ישבו ריימונד ודוריס- בעלי החווה
(שהם גם סבה וסבתה של אמילי), טד וג'וני- החוואים, אמילי עצמה,
ולוסי- מנהלת משק הבית. תפקידה של אמילי בחווה היה לעזור ללוסי
בעבודותיה בבית.
ארוחת הערב הזו, בלא שונה מהאחרות, היוותה זמן שבו כולם היו
מתכנסים יחדיו אחרי יום העבודה ומספרים על היום שעבר עליהם.
לוסי סיפרה שהידיים שלה כואבות שוב (מה שסימן בדרך כלל את בואו
של הגשם), טד סיפר שיש פחות ביצים משהיו שבוע שעבר וג'וני יידע
אותם שהפרה הזקנה, 'לונה', כבר הפסיקה לתת חלב.
לאחר ששמעו את כל הדברים האלו הורה ריימונד לכולם שברצונו לאמר
דבר מה. אז, כשכולם השתתקו, הוא אמר בקול מתון: "אני רוצה לשתף
את כולכם בדבר מה שאני ודוריס החלטנו..." שקט מוחלט ומתוח
השתרר בין יושבי השולחן. אמילי כבר יכלה לנחש מה ריימונד
ודוריס החליטו, אך היא לא אמרה דבר.
ריימונד המשיך, באותו קול: "החלטנו לעזוב את החווה." היה נדמה
כאילו הדף עבר בין הסובבים, אך הדובר כמו לא חש בזאת והסביר:
"אנחנו רוצים לעבור לגור בבית-אבות, אנחנו כבר מבוגרים מידי
בשביל החווה הזאת.
"מלבד זאת, כל החוות סביבנו כבר נסגרו מזמן. למעלה מ-13 שנה
שאנחנו לא מרוויחים פה אגורה." הוסיף כדרך אגב, מחזק טענה שאיש
לא ערער עליה כאילו התנפלו עליו כולם בשאלות.
כולם שתקו, לרבות דוריס וריימונד. המבטים שנשלחו לעברם היו
זועמים אך אומללים באותה העת. מביעים היטב את חוסר האונים של
עובדי החווה הוותיקים.
מזה זמן רב דוריס וריימונד דיברו על מכירת החווה שלהם, אם כי
מעולם לא נעשו צעדים כלשהם בנושא הזה.
לאחר כמה רגעים של הדממה המתוחה הזו קמה אמילי ממקומה ופנתה
לצאת מהמטבח.
"לאן את הולכת?" שאלה דוריס את אמילי בבהלה קלה.
"פתאום כבר לא מתחשק לי לאכול." ענתה בעוקצנות ויצאה מן המטבח
בסערה קטנה ודרמתית שמטרתה היתה בעיקר לעורר את תשומת ליבם של
סבה וסבתה למורת רוחה.
כעבור שעה היא נכנסה לטרקלין שבו ישבו כולם מידי יום לאחר
ארוחת הערב, וביקשה משאר עובדי החווה שישאירו אותה לבדה עם
דוריס וריימונד.
"מה רצית?" שאל ריימונד אחרי שטד, ג'וני ולוסי עזבו את החדר.
הוא עישן בנחת סיגריה והביט על האש שבערה בחום באח.
"רציתי להגיד לכם שאתם שני האנשים האנוכיים ביותר שאני מכירה."
פלטה אמילי בכעס.
"מה?!" קרא ריימונד והתיישר בכיסאו, תולש את הסיגריה מפיו.
"איך את מעזה להגיד את זה?!"
"מה יקרה עכשיו ללוסי?" התפרצה אמילי בשאלות ששמרה בתוכה עד
כה, בשאלות שריימונד השתדל כל כך להתחמק מהן קודם לכן, בארוחת
הערב. "ולטד? ולג'וני? מה יקרה להם?"
לרגע שניהם לא יכלו לענות לה מפאת זעמם ורק שלחו בה את ברקי
מבטיהם הכעוסים.
"כך את משיבה לנו?" לחשה דוריס. הבעתה עדיין היתה נזעמת, אך
עיניה הפכו אדומות כמו בכל הפעמים שבהן כמעט בכתה וקולה רעד
מעט. "כך את משיבה לנו על כל מה שעשינו למענך? על כך שלקחנו
אותך וגידלנו אותך במשך שלושת השנים האחרונות? אף-פעם לא היה
חסר לך דבר!"
"כך אתם משיבים ללוסי, טד וג'וני?" קראה אמילי נגדה. "כך אתם
משיבים להם על ששירתו אתכם בנאמנות במשך יותר מעשרים שנים? אני
זוכרת אותם כאן מהיום הראשון שהייתי פה... ועכשיו אתם מפטרים
אותם? זה לא הוגן!"
"זה לא הוגן שלא אכפת לאף אחד מכם מאתנו." אמרה דוריס. "מה בסך
הכל ביקשנו? קצת שקט בשארית חיינו?"
"לאף אחד לא היה אכפת אם זה לא היה פוגע בנו." המשיכה אמילי.
"אתם לא מבינים? אנשים בגיל של לוסי לעולם לא יוכלו למצוא עוד
עבודה."
"לוסי רק בת 63, היא עדיין יכולה לעבוד." אפה של דוריס התרומם
מעט בהבעת יהירות משונה- מובהקת ובלתי ברורה באותה העת.
"אז מה," השיבה אמילי באותה הנימה, יהירה. "את רק בת שבעים. את
עדיין לא חייבת לעבור לבית-אבות."
"זה מספיק." התערב ריימונד, רותח מכעס. הוא לא היה מתערב
אילולא היה רותח. "אם הייתי יודע שככה את תתנהגי, הייתי משאיר
אותך במוסד לפני שלוש שנים, יחד עם האחים המופרעים שלך." אמילי
נרתעה לאחור כאילו החטיף לה סטירה גדולה וכואבת.
באומרו זאת הוא חצה את כל הקווים האדומים שלה. היא פשוט לא
ידעה את נפשה מרוב כעס. היא עזבה את הטרקלין כשהיא טורקת אחריה
את דלת העץ הכבדה בזעם ובעוצמה כאלו שגרמו לה להקים רעש גדול.
'איך הוא יכול לאמר דברים כאלו?' תהתה בלבה בדרכה לחדרה, בעוד
הדמעות המחניקות בגרונה מאימות להתפרץ מעיניה.
ריימונד ידע, בדיוק כמוה, שאחיה ואחותה הקטנים של אמילי הוכנסו
למוסד שנה לפני שהוריהם נהרגו. הסיבה לכך היתה שבעיר שבה
התגוררו האנשים שחיו בקרבתם האמינו כי בקי ודיוויס הם מטורפים,
ולכן התלוננו עליהם בפני הרשויות ואלו החליטו שאינם כשירים
לגדל ילדים. לאחר מכן נלקחו מהם שני ילדיהם הקטנים.
אמילי ניצלה מעתיד דומה מפני שאף אחד בעיר לא ידע שהיא בתם של
זוג המטורפים. היא הרבתה לשהות מחוץ לבית, בחווה. אף אחד בעיר
לא יכל לקשר בין ההורים לבין הנערה הצעירה שבאה לבקר לעיתים
רחוקות.
אמילי נכנסה לחדרה ונשכבה על מיטתה- שקועה במחשבותיה הרבות.
היא ניסתה לחשוב על דרך שבעזרתה תוכל לחלץ את עובדי החווה
מצרתם, אבל כל דרך שחשבה עליה נראתה לה טיפשית יותר מהקודמת
שהגתה כמה דקות קודם לכן.
מחשבותיה גלשו תכופות לדבריו של ריימונד ולבסוף היא שקעה בהן
אחרי שנואשה מלמצוא פתרון. היא חשבה על אחותה. היא נזכרה בפניה
של קיילי, איך שזכרה אותן מלפני 4 שנים, בפעם האחרונה שראתה
אותה. היא היתה אז רק בת שמונה.
'היום היא צריכה להיות בת 12.." חשבה לעצמה אמילי בצער, מכירה
בכך שחייה של אחותה חולפים הרחק ממנה. היא החלה לגלוש למחשבות
על אחיה, בן, ובין כל המחשבות היתה תמונה אחת בעיני רוחה-
תמונה ישנה של כל משפחתה אשר היתה מצויה על האח בביתם הישן.
כאשר סבה וסבתה מכרו את הבית של הוריה הם מכרו איתו את כל
תוכנו ולא היה עוד זכר לתמונה הזו מלבד בזיכרונה.
בכלל, היא מעולם לא ראתה תמונות של משפחתה בחווה. כאילו הכחישו
שהיא אי פעם התקיימה.
היא החלה לראות תמונות נוספות, פניו של אביה ופניה של אמה,
שעיניה הכחולות היו כה דומות לעיניה של אמילי. תמונות אלו העלו
כעת דמעות באותן עיניים.
רק כמה דקות לאחר מכן היא כבר נרדמה וחלמה שוב על התאונה שהרגה
את הוריה, אחרי שנתיים בערך שלא חלמה עליה.
היא חלמה על הגשם הנורא שירד באותו הלילה, ועל איך שפתאום,
משום מקום, הופיעו זוג אורות לבנים בוהקים והכל התהפך והסתחרר.
הבזק של כאב פגע בה כשהיא קיבלה מכה בראשה.
בחלקו האחרון של החלום היא חלמה על הרגעים שבהם אמה שרה לה שיר
ערש אחרון. מתוך הריסות המכונית נשמעו מלותיו, חלושות ורפות.
אמילי לא הצליחה להבין את המילים הממולמלות וקור עז אחז בה עד
שד עצמותיה.
היא התעוררה שוב באותו החלק, בידיעה שהשיר הזה חשוב לה יותר
מכל דבר אחר בעולם ובהלה אחזה בה כשניסתה להיאחז בחלום הנעלם
בלי להבינן.
כששרידי החלום התנדפו היא מצאה את עצמה על הריצפה הקרה בחדרה
לאחר שנפלה ממיטתה בשנתה.  אור הירח נכנס והציף את החדר דרך
החלון ואיפשר לה לראות שהשעון על הקיר מורה כי השעה היא כבר
ארבע לפנות בוקר.
בכיסופי הירח אמילי יכלה להבחין במשהו נוצץ מתחת למיטתה.
במהירות היא נכנסה מתחתיה והביטה בדבר שהחזיר את האור בזוהר
הנוצץ הזה מקרקעית המזרון.
היה זה סוג של ספר דק בכריכה כסופה. היא הוציאה אותו ואת עצמה
ממתחת למיטה והתישבה עליה, תוך כדי הדלקת מנורת השולחן הקטנה
שלה. היא בחנה את הכריכה שעליה נכתב באותיות שחורות: "יומנה של
בקי אנבילס - 1976-1984'.
היא ידעה שהחדר הזה היה שייך לאמה פעם, אך היא לא ידעה כי
נותרו בו שרידים מהתקופה בה חייה בה. היא הניחה כי דוריס
וריימונד הוציאו את כל חפציה מתוכו.
אמילי פתחה את היומן באצבעות רועדות מהתרגשות ומהעמוד הראשון
שלו נפלה תמונה קטנה. היא הביטה בתצלום שהראה את משפחתה
בשלמותה, אותה תמונה שהיתה בביתה הישן. התצלום הזה עורר בה
געגוע מכאיב לימים שבהם המשפחה היתה מאוחדת, מן הרגשת ריקנות
חמוצה על כל השנים שהפסידה כשחייה רחוק ממוזרותה של המשפחה.
בלב כבד היא הניחה את התמונה בעמודו האחרון של היומן ודפדפה
חזרה לעמוד הראשון. בראש העמוד הזה נישא התאריך בו הוא נכתב,
ה- 25 באוגוסט, 1967.
אמילי, בידיעה ברורה שהיומן הוא סוג של שער לעולם סודותיה של
אמה, החלה לקרוא אותו ללא היסוס:

יומני היקר,
היום שעבר עלי היה יום מיוחד מאוד. הכל התחיל בצורה רעה: אמא
ואבא קיבלו מכתב מבית-ספר תיכון במרכז הארץ שמוכן לקבל אותי
ללימודים בו. הם, כמובן, רוצים שאלך ללמוד שם, אבל אני לא
רוצה. זאת פנימייה רחוקה והכללים בה נוקשים כל-כך!
כשאמרתי להורי שאינני מתכוונת ללכת ללמוד שם התפתח ריב גדול
ונוראי; אז ברחתי לפינה שלי בגבעת הכלניות הסודית, זאת שמוסתרת
מאחורי שלושת הגבעות הגדולות. המעבר היחיד אליה הוא דרך מנהרה
צרה בין הגבעות שרק אני וגלוריה חברתי מכירות.
אז, בקיצור, ישבתי בפינה החביבה עלי, מתחת לעץ הערבה. בצוהריים
גלוריה הגיעה לגבעה וסיפרה לי שכולם מחפשים אותי בחוות מסביב.
באותו הרגע השבעתי אותה שלא תספר לאף אחד שאני בגבעת הכלניות.
היא מיד הסכימה להישבע למרות שתמיד אמרו לנו שאסור להישבע סתם,
כי גם היא, כמוני, לא רצתה שיגלו על הגבעה הסודית שלנו.
אחרי זה היא נשארה איתי עוד קצת זמן לפני שחזרה לביתה, לאכול
את ארוחת הצוהריים והבטיחה שתחזור מיד לאחר מכן. גם אני הייתי
כבר רעבה אז כי לא אכלתי מאז ארוחת הבוקר, אז לפני שהלכה
ביקשתי ממנה שכשתחזור תביא לי מעט אוכל.
כמובן שהיא הביאה איתה את האוכל, אבל רק כעבור שעתיים כי בזמן
ששהתה איתי בגבעה היה עליה לבצע את מטלותיה שבינתיים לא נעשו
מעצמן ולכן, אחרי האוכל, היה עליה להשלימן. למען האמת, היא
חזרה רק כדי להודיע לי זאת ולתת לי את האוכל לפני שרצה בחזרה
לחווה שלה כדי לסיים את עבודותיה.
כשהיא הלכה השעה היתה כבר בסביבות שש בערב, יכולתי להגיד לפי
קרבת השמש להרים, מאוימת להיבלע על ידי החושך שהחל לטפס
ולהשתלט על הגבעה. כל אותה העת שהבטתי בשקיעה, שוקעת בעצמי
במחשבותיי, הציפורים סביבי התעופפו וחיפשו לעצמן מקום לינה
ללילה.
לפתע ציפור אחת מתוכן עפה לעברי והניחה מכתב בחיקי. לא הבנתי
כל-כך מה קורה, אך בכל זאת, כמו בהיסח דעת, פתחתי את המכתב,
אפילו בלי להסתכל למי הוא ממוען. התחלתי לקרוא אותו ועד מהרה
התברר לי שהבלתי יאומן מתרחש.
במכתב (שהיה, בסופו של דבר, באופן מוזר, לכבודי) היה כתוב כי
התקבלתי לבית-ספר למכשפים. כן! זה מה שהיה כתוב! שעלי לעבור
לעיר בשם 'מארין-וואלי' כדי ללמוד בה כשפים בהתכתבות.
לא הבנתי דבר בתחילה ויותר מכל, לא האמנתי למראה עיני. אני
וכשפים? זה לא יכול להיות! -חשבתי לעצמי. מה הכוונה בכלל
כשפים? אני אומרת הוקוס-פוקוס וכל משאלותיי מתגשמות? זה מה
שהבנתי מהאגדות שקראתי כשהייתי קטנה.
המשכתי לחשוב על כך והנחתי שיהיה זה נחמד ללמוד כשפים, אם דבר
מכל מה שנכתב שם הוא נכון, אבל כיצד אגיע לעיר הזאת,
מארין-וואלי? וכיצד יקבלו זאת הורי שבטח חושבים לעצמם שזה
מטופש ללכת ללמוד כשפים במקום ללכת ללמוד בפנימייה היוקרתית
שהם רוצים לשלוח אותי אליה...
ואז, זה היה כאילו מישהו קרא את מחשבותיי -ציפור נוספת (או
שאולי היתה זו אותה הציפור רק אני לא יכולתי להבחין בחושך
הגובר) ריחפה מעלי והפילה על ראשי חפץ קטן -מראה במסגרת עץ
פשוטה. היה קשור סביבה פתק קטן שלשונו: "אמור את מקום חפצך
ותגיע לשם במהרה".
באותו רגע חשבתי לעצמי שהדרך היחידה לברר אם הכל נכון הוא
לנסות את מה שהיה כתוב בפתק. הבטתי לתוך המראה, אל בבועתי,
ואמרתי בקול ברור שאני רוצה להיות בבית. המראה שלי התערבל
ולרגע יכולתי לראות את החווה מבעד לזגוגית כאילו היתה מאחוריה
ואז, כשהבטתי סביבי, מצאתי את עצמי בחדר שלי, בבית. זו היתה
הוכחה חותכת לכך שהכל נכון ואם הכל כמו שכתוב במכתב, הרי אני
לא יכולה לוותר על דבר כה מסעיר ומעניין. לא יהיה לי אכפת
לעזוב את הורי ולעבור לגור בעיר הזרה ההיא כדי להיות חלק מכל
הכישוף הזה.
כשביררתי מאוחר יותר (לפני שהתחלתי לכתוב את העמוד הזה) עם
גלוריה, התברר לי שגם היא קיבלה את אותו המכתב וגם היא היתה
מוכנה לחלוטין להאמין בו (בעיקר כי אני האמנתי וכי היא האמינה
כמעט בכל דבר, בכל זאת- היא לא חוותה שום קסם עדיין) וללכת
ללמוד איתי כשפים בעיר ההיא.
עכשיו, כשאני כותבת על זה וחושבת על זה, אני נזכרת בטופס
שמילאנו יחד פעם, אני וגלוריה, בירד הגדול של שנה שעברה.
כשמילאנו את הטופס שדרש לדעת אם אנחנו רוצים ללמוד כשפים
אמיתיים לא חשבנו אפילו לרגע שיחזירו לנו תשובה לגביו, היתה זו
מן בדיחה שלנו. אפילו שלחנו את הטפסים בתור חלק מהבדיחה שהפכה
יותר ויותר רצינית כעת.
אני חושבת שעכשיו אנחנו באמת נלך ללמוד כשפים למרות שמעולם לא
האמנתי שזה אפשרי. אני כל כך מתרגשת ובקושי יכולה להתאפק
ולחכות להרפתקאות שיבואו.
שלך, בהתרגשות גדולה, בקי.

זה היה העמוד הראשון ואחרי שאמילי סיימה לקרוא אותו היא קיוותה
בצורה נואשת שיקרה לה את אותו הדבר, שתוכל לעבור לעיר הזאת
וללמוד בה כשפים, אם כי ידעה שזו היא תקווה טיפשית שלא יכולה
להתגשם, שכל הכתוב ביומן הוא בעצם סיפור אגדה שאמא שלה בדתה
כדי שהיומן לא יהיה משעמם ורגיל. הרי בעולם הזה אין דבר כזה,
כשפים. היא הניחה שמפני שלא הכירה את אמה היטב לא ידעה על הצד
הזה שלה, על הכתיבה הבדיונית שלה.
היא נרדמה שוב ולמחרת בבוקר התעוררה מוקדם, כמו תמיד. עוד לפני
הצוהריים כבר חיכתה לה הפתעה איומה-
בשעה 11 בבוקר בערך, הגיעו לחווה שני אנשים אשר היו לבושים
בהידור רב. לא עבר זמן רב לפני שהתברר לה כי הם באו בגללה. הם
באו לקחת אותה למעון שלהם, לחיות ולעבוד יחד עם יתומים אחרים.
למרות שהראתה כי הרעיון מעניין אותה, היא לא הסכימה בשום פנים
ואופן שיקחו אותה למקום כזה. בתוך תוכה, היא העדיפה להיות
עצמאית וללא פרוטה מאשר להיות כפופה תחת תנאים נוקשים בתמורה
למחסה, אבל את זה היא לא אמרה לאף-אפחד.
לא רק לה דוריס וריימונד דאגו- הם לקחו על עצמם יוזמה יוצאת
מגדר הרגיל ומצאו גם לשאר עובדי החווה עבודות אחרות. הם ראו
זאת בעין יפה, אבל אמילי לא התפשרה עדיין וכעסה היה כקודם.
אחרי ארוחת הצוהריים היא התנדבה לשטוף את הכלים רק כדי שתוכל
לחמוק מהדלת האחורית ואולי, כשתטייל ותנסה להירגע מכעסה ולחשוב
על כל הדברים בצורה הגיונית יותר, תנסה גם למצוא את המעבר
הסודי שבין הגבעות שעליו קראה ביומנה של אמה.
מיד כשסיימה לנקות היא יצאה לדרכה. היא עברה את שבעת הגבעות
הראשונות בקלות, שקועה במחשבות, כלל איננה שמה לב לרגליה (היא
היתה רגילה לכך... מרוב שהכירה את האזור ידעה כי לא תוכל ללכת
לאיבוד בו, למרות מרחביו), עד שהגיעה לשלושת הגבעות האחרונות.
שלושתן היו צמודות אחת לשנייה ולא אפשרו כלל מעבר ביניהן. הן
אפילו היו מעט מסוגרות בחצי עיגול, כאילו הם מגנות על מה
שמאחוריהן, שטח שכולם תמיד הניחו שהוא עקר ולכן לא מגדלים בו
דבר.
אמילי החלה ללכת לאורכה של הגבעה המזרחית ביותר, הגבעה ששמה
היה הגבעה הפרחונית בפי רוב תושבי החוות סביבם. היא הלכה
לאורכה במשך חצי שעה, אך לא ראתה ולו סימן אחד לאפשרות למעבר
בין הגבעות, למרות שחיפשה גם מאחורי השיחים והציצה לתוך מאורות
קטנטנות.
לפתע היא ראתה אותו- מערה קטנה חשוכה ועגולה, בדיוק עבור כניסת
אדם, נראית כשייכת לבעל חיים כלשהו, אבל מעמקיה היו גדולים כך
שלא יכולת לראות את קצה.
אמילי ירדה על ברכיה והביטה פנימה בהססנות, חוקרת אותה מעט.
אחרי שקבעה כי היא יכולה להיכנס והמערה יציבה מספיק מכדי
להתמוטט עליה, היא הזדחלה ונדחקה לתוכה והחלה זוחלת על ברכיה
בפנים.
בתחילה היא קיוותה כי הנה, עוד רגע היא תמצא את עצמה בחוץ, אבל
אחרי חצי שעה של זחילה כזו בחשכה מוחלטת, החל חשש מקונן בליבה
שאין יציאה בכלל ושהיא תקועה שם, בתוך מנהרה אפלה ואין סופית.
הדבר היחיד שמנע ממנה להתחיל לזחול לאחור היתה התקווה ומעט
האומץ שעוד נותר בליבה באותו שלב.
בדיוק כשעצרה את דמעותיה שכבר עמדו לפרוץ מגרונה היא הגיעה אל
היציאה. אחרי פניה חדה ימינה היא פתאום ראתה אור מבקע ממולה
ולא עבר זמן רב לפני שהזדקפה מחוץ למנהרה, בצד השני של הגבעה,
מנקה את האבק מעל בגדיה.
היא שאפה אוויר נקי במלוא ריאותיה שוב ושוב ותוך כדי בחנה את
הגבעה שמולה ניצבה כעת. היא היתה ללא ספק הגבעה היפה והפרחונית
ביותר מכל עשרת הגבעות שלפניה.
היו סביבה ציפורים רבות, פרפרים צבעוניים, פרחים עליזים ומידי
פעם היה ניתן לראות ביניהם חיות בר כמו ארנבים ולעיתים גם
צבאים ועופריהם. אמילי הניחה שיש שם כל כך הרבה חיים ויופי
מפני שאנשים לא הגיעו לשם זמן רב אם לא מעולם (מלבד אמה
וגלוריה, כמובן).
לרגליה של אמילי נח גשר עץ שאולתר מקרש נרקב, מעל לנחל קטן אשר
מימיו הצלולים שיקפו גם את האבנים החלקלקות שבקרקעיתו וגם את
שמי היום התכולים.
היא חצתה את הנחל ובשלווה הולכת וגוברת טיפסה לראש הגבעה.
הערבה ניצבה על ראשה של הגבעה כפי שתואר ביומן וכעת אמילי עלתה
והתיישבה תחתיה, בדיוק במקום שבו אמא שלה אהבה לשבת.
במשך השעות הבאות היא פשוט ישבה שם ושקעה במחשבות כה עמוקות עד
כי לא יכלה להתנתק מהן. היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לשבת שם
ולחשוב. מחשבות על העבר, על העתיד ובעיקר על ההווה. רק דבר אחד
נשאר בטוח עבורה בין כל המחשבות המשתנות שלה- אין סיכוי בליבה
שהיא תסכים ללכת למעון או תסכים שינטשו אותה בו.
האמת היתה שהיא לא ידעה מה היא תעשה אם היא לא תלך לאותו מעון.
אין לה לאן ללכת ואין אף אחד שתוכל לסמוך עליו. היא הרגישה
באותו רגע כאילו היא נותרה בודדה בעולם.
בסביבות השעה 6 בערב, עשרות ציפורים פרשו כנפיהן כולן כאחת
והתעופפו לחפש להן מקום לינה ללילה, בדיוק כמו שתואר ביומן.
רק אז אמילי הבחינה בעובדה שהיא שקעה במחשבות כה עמוקות עד שלא
שמה לב כי החשיך כבר. היא החלה לשקוע במחשבה גם על כך, גולשת
למחשבות אחרות, כשלפתע שמה ליבה אל יונה אשר ריחפה אליה מבין
קרני השמש האחרונות שעוד זהרו.
'זה לא יכול להיות,' חשבה אמילי כשהיונה קרבה אליה בתעופה
בוטחת. 'זה לא אמיתי... עוד שנייה הציפור הזו תפנה לחפש לה
מקום לישון... זה לא יכול להיות! או ש...' הציפור לא סטתה
מדרכה ופנתה היישר אליה.
היא השאירה מכתב בחיקה לפני שהמשיכה בדרכה, מרחפת מעלה והרחק
משם. לרגע נתקפה אמילי פחד עז מפני מה שאולי כתוב במכתב (לפי
ניחושיה), אבל סקרנותה עלתה על פחדיה ולכן היא לקחה את המכתב
בידיה ופתחה את המעטפה שעליה נכתב באותיות זוהרות (לימים, היא
לא זכרה אם הן זהרו באמת או שהן זהרו בגלל קרני השמש הבוהקות):
'לכבודך, אמילי גרינלר.'

לכבודך אמילי גרינלר.
אנו שמחים להודיעך כי התקבלת לבית הספר התיכון למכשפים,
'קריגטון'. אמך מילאה את טפסי הקבלה שלך לפני כחמש שנים ועל כן
את היית בין התלמידים הראשונים שנבחרו לשנה הנוכחית.
לאורך שנת לימודייך הראשונה את ובני כיתתך תתגוררו באחת הערים,
'סנט-מרסיל', או 'מארין-וואלי', איזו שתבחרי מביניהן, ותלמדי
כשפים בעזרת קורס בהתכתבות.
פעם בשבוע את תקבלי חמש משימות שונות שאותן תצטרכי לבצע וללמוד
בע"פ שבשנה הבאה יהוו את הבסיס ללימודייך שיתקיימו בבית הספר
עצמו. כשפים אלו נבחרו והותאמו בקפידה כדי שיעזרו לכם גם בחיים
היום-יומיים שלכם בעיר שבה תגורו.
אחת לשבועיים כל כיתתך תתכנס בבית הספר לשיעור מיוחד או הרצאה
באורך של מספר שעות. כמו כן, גם חמשת נשפי החגים שלנו יערכו
בבית הספר והשתתפותך בהם היא חובה.
אנו פועלים על פי שיטת לימודים זו משום שאנו מאמינים שעליכם
לחוות את החיים מחוץ לכותלי בית הספר, אך יחד עם כישופים, לצד
בני אדם רגילים. ראו זאת כבחינה בהיטמעות עם בני אנוש.
ביום תחילת הלימודים, יום שבת הקרוב, הראשון בספטמבר, עליך
להיות בבית הספר לרגל חגיגת נשף תחילת השנה.
עד תאריך זה עליך לבחור באיזו עיר תתגוררי ולקנות את הציוד
הדרוש ללימודייך שכולל שרביט כישופים ומרכיבי שיקויים בסיסיים
(יש לבקש מן הרוקח את ערכה א' למתחילים).
מקווה לראותך בנשף תחילת השנה,
סר אמאריס אלג'אן ריפלטונג.

היא סיימה לקרוא ונותרה פעורת-פה. השאלות התרוצצו במוחה כל כך
מהר עד שהיא בקושי הצליחה להבין אותן.
לפתע היא חשה בדבר הדוקר בגבה והיא הושיטה את ידה, מושכת אחריה
בדרכה חזרה את הדבר הזה. לתדהמתה היא גילתה שזה הוא ראי קטן
במסגרת עץ המעוטרת בגילופים עדינים ונאים.
לחור בידית הראי נקשר פתק קטן עם חוט שאמר: "הבט ואמור את מקום
חפצך ותגיע לשם במהרה."
זו היתה הוכחה מכרעת עבור אמילי שכל אשר נכתב ביומנה של אמה
הוא אמת ולא בדיה לשם שעשוע. הרי הראי הזה שהיא אוחזת בידה הוא
הראי של אמא שלה! לא משנה כיצד הוא הגיע לכאן... או למה.
דחף עז הורה לה לנסות ולהשתמש בראי באותו הרגע בכדי להגיע לעיר
מארין-וואלי, העיר שבה אמא שלה חייה בתקופת לימודיה, אבל קודם
היא חשה חובה להיפרד מעובדי החווה ומהסבא והסבתא שלה, וגם,
חשבה לעצמה כשכנוע נוסף שהיתה זקוקה לו, כדי לבדוק שהראי עדיין
פועל כראוי, אלא אם הוא בעצם סתם ראי ולא איזה ראי קסמים מיוחד
והיא סתם שוגה בדמיונות ובתקוות לגביו. באשר למכתב, לא היו לה
כל ספקות.
היא החזיקה את הראי  בשתי ידיה, הביטה עמוקות אל בבואתה ואמרה
בקול ברור: "אני רוצה להיות בחווה."
היא הביטה המומה כאשר ההשתקפות במראה השתנתה ומאחוריה לא היתה
עוד גבעה פרחונית אלא מראה החווה המוכרת. כשהסתובבה, החווה
באמת עמדה שם מאחוריה גם במציאות.
אמילי נכנסה במהירות למטבח ושם מצאה את כל עובדי החווה אוכלים
את ארוחת הערב, כרגיל. לוסי אומנם שמחה לראות שהיא חזרה בריאה
ושלמה, אך דוריס וריימונד כעסו על שלא הלכה עם האנשים מהמעון
ועל כפיות הטובה שלה. לאמילי עצמה לא היה אכפת מכעסם משום
שכעסה עליהם היה גדול יותר על כך שהם נוטשים את החווה ואת
אנשיה.
"אני עוזבת." אמרה להם בעודה מתיישבת לשולחן. "אני עוברת לגור
בעיר מארין-וואלי." עיניה של דוריס נפערו לרווחה וריימונד
נעמד, רועד כולו מכעס מעורב במשהו שאמילי חשדה כי הוא פחד.
"את לא הולכת!" הוא רטן. "אני לא אתן לך ללכת כפי שבקי הלכה!"
"אני כן הולכת." השיבה לו בקור רוח והתחילה לאכול את המזון
שהערימה עד כה על צלחתה. "אני לא שואלת אתכם אם ללכת או לא.
אתם לא יכולים למנוע ממני ללכת." היא המשיכה לאכול ואפילו לא
הפנתה את מבטה כדי לראות את תגובת השומעים של דבריה, כאילו כל
השיחה הזו היתה מיותרת לחלוטין מבחינתה.
"אנחנו כן יכולים לעצור אותך!" אמרה דוריס ונעמדה לצד בעלה.
"אנחנו לא ניקח אותך לעיר הזאת שאת צריכה להגיע אליה." אמילי
כבר פתחה את פיה על מנת להשיב לסבתה, אך טד התפרץ באותו הרגע
לשיחה ודרש לדעת בבלבול גדול: "על מה אתם מדברים בכלל?"
"אל תתערב בזה," השיבה לו לוסי בשקט. "תן להם לסדר לבד את
העניינים שלהם."
"את לא הולכת וזהו." פסק ריימונד וקם שוב, כאילו בזאת נגמרה
השיחה, אבל לאמילי היה עוד מה לומר בנושא.
"אני לא צריכה את עזרתכם כדי להגיע לעיר." היא הטיחה. "יש לי
אמצעים משלי להגיע לשם. לכם, אין שום דרך לעצור אותי. מחר
בבוקר אני כבר לא אהיה פה."
היא נראתה רגועה ושלווה, כאילו לא כל דבר שיגידו לה לא ישנה את
דעתה המוצקה כסלע או את החלטתה.
לאחר השיח הזה, לוותה הארוחה בדממה עבה וקשה. כשסיימה אמילי
לאכול היא עלתה מיד לחדרה והסתגרה בתוכו.
על מיטתה היא פתחה מזוודה והחלה אורזת את חפציה. היא ארזה את
בגדיה, את כלי הרחצה שלה, את היומנים שלה (אשר אותם החלה לכתוב
מאז מות הוריה), את היומן של אמה ואת המכתב שקיבלה מבית הספר.
יותר מאלו, לא היו לה חפצים אישיים.
כשסיימה לארוז והניחה את המזוודה הסגורה על הריצפה לצד מיטתה,
היא נשכבה עליה וניסתה להירדם, אך ללא הצלחה מרובה. היא רק
הצליחה לשקוע במחשבות על העתיד ועל השינויים הקרבים ובאים
במהירות של רכבת מסע, בערך.
רעמים נשמעו בחוץ כל הזמן ולאחר מספר דקות החל יורד בחוץ גשם
זלעפות, כפי שצפתה לוסי.
בגלל רעש הגשם היא לא יכלה לשמוע כאשר דלת חדרה נפתחה חרש
ולוסי נכנסה אל החדר.
"אמילי? את ישנה?" שאלה בלחישה.
"לא." ענתה הנערה כעבור רגע. "לא מצליחה להירדם."
"מסכנה שלי," אמרה לוסי בחום. "דברי הסבא בוודאי השפיעו עליך
קשה, נכון?" אמילי לא ידעה איך, אבל לוסי תמיד צדקה. היא באמת
חשבה לאורך כל השעה האחרונה על מה שריימונד אמר לה. היא חששה
כי יעשה משהו כמו להשתמש באפוטרופוסיות שניתנה לו כדי להרחיק
אותה מהעיר ומעתידה.
"אל תדאגי," אמרה לה לוסי כקוראת את מחשבותיה. "הם לא יעשו
דבר, הם אוהבים אותך מאוד, הם רק מפחדים. הם לא רוצים שתיעלמי
להם כמו שבקי נעלמה, אחרי שקיבלה מכתב בדיוק כמו זה שאת קיבלת
היום. למען האמת, הם רצו לנעול אותך פה. הם שלחו אותי כדי
לעשות זאת. כמו כן, הם ביקשו ממני שלא אעיר אותך מחר
בבוקר..."
"איזו חוצפה! רשעים!" התפרצה אמילי בזעף ובקושי הצליחה לרסן את
עצמה מלפלוט עוד קללות בנוכחות האישה המבוגרת.
"לא..." אמרה לוסי. "הם לא רשעים. הם אולי חוצפנים, אך לא
רשעים. הם רק רוצים להגן עליך. לדעת לפחות שאת בסדר, לדעת איפה
את נמצאת,"
"לא אכפת לי." קבעה הנערה. העציב אותה לראות את לוסי, שגם בה
הם פגעו ואפילו יותר, מגינה עליהם כך, בטוב לב שלא תזכה לגמול
עבורו לעולם. "זה לא עניינם. מלבד זאת, הם ידעו איפה אני
נמצאת. אני אהיה בעיר מארין-וואלי." המשיכה.
"אבל מה את תעשי בעיר הזאת?" שאלה לוסי. "אין לך אל מי ללכת,
את לא מכירה אף אחד משם, נכון?" ושוב היא צדקה. באמת לא היה
לאמילי מושג מה היא תעשה בעיר הזו, לגמרי לבדה.
לוסי המשיכה: "אז תקשיבי לי- אני אנעל את חדרך כעת למקרה שאחד
מהם יתעורר בכדי לבדוק אם את נעולה, ומחר בבוקר אני אעיר אותך
השכם בבוקר, לפני שסבך או סבתך יתעוררו, אבל את תצטרכי לעזוב
מוקדם מאוד ולא תוכלי להיפרד מהם בצורה שהיית רוצה..." כאן
אמילי שוב התפרצה לדבריה: "אני בכלל לא רוצה להיפרד מהם!" היא
קראה.
"אני יודעת שאת כן רוצה להיפרד מהם בדרך נאה ולא בכעס." אמרה
לוסי, וצדקה כמו תמיד. "את תשאירי להם מכתב בשמך, מכתב פרידה.
נעשה שזה יראה כאילו התעוררת באמצע הלילה וברחת דרך החלון. את
תצאי מכאן בעזרת הראי של אמך, וכן, אני יודעת על הראי הזה."
הוסיפה כשראתה את ההבעה המופתעת על פנייה של אמילי. "כך בדיוק
גם בקי ברחה... טוב, אז כשאת מגיעה לעיר הזו תחפשי את גלוריה
קליברן. היא היתה חברה טובה מאוד של אמך, עוד כשהיא גרה פה,
בחווה הכי קרובה, שנסגרה לפני 13 שנים. שתיהן קיבלו את המכתבים
ועברו מפה למארין-וואלי וגלוריה חייה שם עד היום..." מבטה היה
עצוב כשנזכרה בדברים רחוקים אלו מן העבר.
לאחר מכן ישבו אמילי ולוסי ואימצו את מוחותיהן העייפים בכדי
לכתוב מכתב פרידה לדוריס וריימונד.