הקדמה:

הסיפור הזה מספר על אמילי גרינלר, שהיא הנערה האמיצה ביותר
שאני מכירה.
פגשתיה לראשונה לפני שלוש שנים לערך, בחנות הממתקים שלה ברחוב
היונים (בית מס' 17 לכל השואל). היא אומנם היתה אז רק בת חמש
עשרה, אך כבר היתה מלאת חכמת-חיים וניסיון יותר מכל אדם אחר
בגילה שפגשתי אי פעם.
הדבר שהכי זכור לי ממנה כעת, כשאני כותבת עליה, הוא עיניה
הכחולות, העמוקות והחודרות, שהביעו לא אחת את אומץ ליבה הרב,
כנותה ונאמנותה. אני מניחה שהיא עוד זוכרת אותי בתור הגברת
בכובע האדום.
אחרי אותה שנה מופלאה שפה פגשתי אותה עזבתי את העיר בה הכרנו
בגלל עבודתי ככתבת, אבל לא שכחתי לחזור. אחרי שנתיים, אני
יושבת כאן היום כדי לכתוב סיפור עליה ולדייק בפרטים שזכורים רק
לה.
טוב, מספיק להקדים. הנה הסיפור:

(כנראה בקטעים הבאים... :)