ליל הסדר בים היה ההברקה האחרונה של דוד עמירם. הוא כבר בן 63
וחצי סנילי, אבל עדיין עובד כרואה חשבון ומצליח להביא הרבה
לחם, פיתות, או מצות במקרה הזה, אל השולחן. לא היתה סיבה
מוצדקת, אבל אף אחד לא יעז להתווכח עם עמירם, והוא ארגן את הכל
כמו מבצע צבאי. מפליא כמה אנשים מוכנים לעבוד בערב חג תמורת
המשכורת הנכונה, והוא תמיד הצטיין במספרים.
השעות שאחרי הסדר הזויות תמיד, וכשמנסים לאזן ראש כבד מארבע
כוסות נטו על חול מבעד לנעליים אלגנטיות, שום דבר לא יוצא כמו
שצריך, והחולצה הלבנה מוכתמת כל טוב; פסח, מצה ומרור.
היא לא התקשרה עדיין, ואין איך לדעת אם הערב יגמר פה על החוף,
או ימשיך למאורה כזו או אחרת בעיר האורות. הים מקפיא את
הבהונות אחרי שהשמש שקעה, והוא מזכיר בקצב גלי את הנשימות של
הלב, חזה שעולה ויורד, ובטן נפוחה שמתחננת להקלה בלחץ. החיים
יפים, יש מוניות שייקחו אותי אליה, לאן שהיא נמצאת. אני יכול
גם לאסוף את האופנוע, אחרי קפה או שניים אפשר לנהוג.
רק אני הבחנתי בכוכב הנופל, כל היתר פיקחו על נערי הקייטרינג
השחורים שעמלו על עבודת הקיפול אל עגלות רכבי הפיק-אפ שלהם.
הוא טס מצפון לדרום, מכוון מעט למטה וצבעו ירקרק בהיר. הייתי
קצת מסובב אבל זה מזכיר את הסיפור על הפלישה ממאדים, שהם יבואו
בספינות שיראו כמו כוכב נופל נסוך בערפל ירוק. אני יודע שאלו
לא היצורים ממאדים, הרי הם כאן מזמן, אז הבעתי משאלה.

אני שומע את אותו השיר כבר שישה ימים ברצף, ואין לזה סיבה
מיוחדת. האביב יפה בחוץ והרדיו לבש עניבה ורודה והוא שר שירים
חגיגיים, אבל המחשב מעביר את השניות אפורות ובינאריות והוא לא
קולט אף אם.
המאפרה עמוסת סיגריות, המרתף מלא ראדון, והסרטן נמצא בכל מקום
חוץ ממני. לא יצא לי לשאול אותו למה, כנראה שאני צעיר מדי.

את צוחקת על קבר של מישהו שאני לא מכיר. דוד שלא קוראים לו
עמירם מסתכל עלייך באימה. מסדר צבאי יורה שלוש יריות נטולות
קליעים, ומתפזר בשקט.