"שימו לב לסגול הרועד,
מששו את הרוח, היטב
געו בעץ."

הוא השיב את עיניו מהעומק וכעת הסתכל אליו דרך עצמו. אפו מרפרף
על משטח הזכוכית המהוה שהיה החלון ועיניו בוחנות, רגע את פניו
ואחר את המדבר המחשיך.
מלפנים השתרעה התהום הגדולה, הולכת ומאפילה עם הנפילה,
ומאחוריה המצוק, נישא ומחודד - מצייר את תחילתה ואין רומז כלל
על סופה.
הרחק בין הסלעים ניצב ביתו הלבן שהשחים, ובעוד עיניו סוקרות את
הנוף, חלף על פניו כעוד אבן סלע. ארגמן השמים בשולי הצהריים
שיווה למראה זוהר ציורי - היעלים הנסות, כך חשב, ממהרות
לביתן.
סוף היום.
בידו הימנית מישש את המשקוף הישן. צבעו הירוק שחוק כבר וכפיסים
של עץ מזדקרים ממנו, מאיימים להרחיק את המגע. הוא מתעלם מהם,
מכיר כל אחד ואחד עפ"י מיקומו, ושואף את ניחוח העץ שנשתמר.
כאשר הוא מביט בעצמו הוא מהדק האחיזה. פרצופו נפוח, גבותיו
עבותות, שפתו התחתונה כבר כמעט איננה נבדלת מעור הפנים. הוא
בוהה במבט ואז בראשיהם המורכנים של התלמידים. ריח דקיק של זיעה
עומד במחנק החדר. על שולחנות העץ הישנים מונחים טפסי המבחן,
עפרונות עץ מחודדים שוקדים עליהם. הבעותיהם המשתנות של הילדים
נסתרות מעיניו, רק את שערם הוא רואה ואינו מוצא בו עניין.
זמזומו המטריד של תנור ספירלה ישן.
"טיפשים", חשב, ונזכר ביום שבו הגיע למדבר מן העיר הגדולה.
כאן, ידע, תינתן בו השראה. מכונת הכתיבה תגיר כאן מילים ושורות
וספרים. בלילות, כך סבר, תישוב אל ביתו רוח מן הנקרות ותפיח בו
סודות עמוקים, אפלים. הוא ישאף ויכתוב ושוב ישאף. הוא ידפיס
יצירות באצבעות הפצועות ויקרא בהן שוב ושוב בעיניים נפוחות אך
גאות.
מאז, בכל עת שהיה מביט אל התהום מחלון הכיתה, וכך היה עושה בכל
זמן אפשרי, היה הוגה בסופרים שאהב. היה נזכר בדוסטויבסקי
ובהמינגווי. היה מעפץ עיניו אל החושך באישוניה של וולף, גרביו
ספוגות במי הנהר. הוא כבר לא זכר מה כתבו - העבודה בכיתה
הלאימה את כל זמנו.
כשהיה יושב בסלון נהג לבדוק את עבודות הבית של תלמידיו ואחר
אוכל מעט ומנמנם. לעתים, כשסיים את מלאכתו במהירות, היה מגיף
את הווילון, את החלון השאיר אטום, ומסתכל אל התהום. מעבר לה,
על המצוק שמנגד, עמד בית הספר. המבנה היה אפור ועלוב, אולם
בלילה, כשעמד כך לרקע השמים זרועי הכוכבים, נדמה היה כי זוהי
פסגתו של העולם. ופעמים, כשהיה שב מן העבודה כעוס וממורמר, היה
מתנחם בנסיגתו הקלה של ההר תחת הכיתה בקצה, אותה כיתה שבה לימד
הוא עצמו.

"הוא ירק ובצמרת
מוריק עוד יותר..."

רחש הכתיבה השיב אותו מהרהוריו הקודמים ושוב היה עומד בכיתה,
כרסתן כעוס ומזיע אל מול החלון. המחוג הגדול זה עתה נטה צפונה
והצביע על שעה המוקדמת בארבע דקות מזו הרווחת. "הניחו את
העפרונות", הרעים, מטעים כל אות בהגייה מדויקת ומצביע באצבע
רודה על התלמיד הישוב בראש כל שורה. הראשונים, בצייתנות אילמת,
קמים ומתחילים במלאכת האיסוף. הם מגניבים מבטים אל הטפסים
הנערמים בידיהם, מאוחר מדי לתקן אך הם מבקשים להניח את דעתם.
לבסוף מצטברים הטפסים לכדי מגדל קטן במרכז שולחן המורה
והראשונים שבים למקומם.
הוא נעמד במרכז הכיתה, פעם נוספת מודע לחום המהביל ולניחוח
החמוץ המוכר. עתה נושבת מן החלל גם נימת רווחה מקוממת. הוא
ממתין לדממה מוחלטת ולבסוף מציין בחוסר אכפתיות ברור:
"להזכירכם, מחר הוא המועד האחרון להגשת החיבור. החיבורים הם
תנאי לקבלת המלגה ללימודים בעיר. אלו מכם שלא יגישו אותם עד
מחר בשעה הראשונה, לא יתמודדו על המענק". ואז הוסיף בעונג
מודגש: "הנושא - לבחירתכם".
נשמע צלצולו החלוד של פעמון בית הספר, ובשהות הזו ניסה לפענח
בראשו משפט פתיחה הולם לחיבור שכזה ולא הצליח. הוא אחז בתיק
היד המרופט ופנה לצאת מהכיתה כאשר קרא לו הקול. הוא פנה, המום
מעט ואז ראה מולו את התלמיד שאת שמו לא זכר. הוא הבחין בו כמה
פעמים - הוא לא הצטיין בשיעוריו, אפילו לא ניסה. חזותו הייתה
סתמית ורק שפתו, שסועה, ייחדה אותו בנוף הכיתה. הוא לא אמר
דבר, רק הביט בו בחצי חיוך מעוות והושיט את ידו לפניו. בידו
אחז אלומת דפים, עמוסים בכתב ידו הצפוף אך נקי של הנער.
"מועד ההגשה האחרון הוא רק מחר", הזכיר לו המורה. התלמיד רק
הביט בו בהבעה הסתומה של נער ביישן והחזיק את הדפים לפניו.
"בסדר גמור", נהם המורה, לקח את הדפים ותחבם לתיקו. בין משקופי
הדלת עלה בו רגש מוזר, ספק זלזול ספק שמחה. אחד, על כי לא
השכיל הנער לנצל את מלוא האמצעים שניתנו לו, והאחר, על כי ישנם
עוד ותרנים שכאלו בעולם, שבחשכת ידיעותיהם הם מאירים אחרים.

"והגזע
מאכל מעט אך עודו אוכל בכל פה
את לשד האדמה שאיננה
נראית כאן לעין בעיר."

כאשר עמד במרכז הבית, במפגש הסלון המטבח והמסדרון שהיו למעשה
אותו המקום, התרכז נרעד בחרדת הקירות ובשקט העגום שפשט שם. הוא
פנה לחדרו.
הוא גרר את הכיסא משולחן הכתיבה והעמיד אותו במרכז החדר. לאחר
מכן אסף את החבל העבה שהיה מונח בצד הדלת וטיפס על הכיסא. על
התקרה מעליו ננעץ וו ששימש בדרך כלל לתליית העציץ שעתה היה
מונח על אדן החלון. המעגל שיצר הוו היה מושלם כמעט והותיר מעט
מקום להנחת החבל, לכן השחיל אותו דרכו ומשך מן הצד השני. את
התמרון הבא תרגל במהלך השבועות האחרונים שכן מאז ומתמיד התקשה
לזכור בעצמו את אופן הנחת הלולאה. עתה עשה זאת במיומנות רבה
והטבעת נתמתחה ונתקצרה, התרחבה והוצרה ביעילות מרבית. אבן
נגולה מעל לבו ורווח לו. שמץ גאווה החל גואה בו. הוא ירד מן
הכיסא והביט מעלה אל מעשה ידיו. החבל עוד רטט מעט מן האחיזה.
ממקומו על יד הדלת הביט על החדר. אור העששית הצהוב הנחיל
לאוויר נימה של יושן עלוב למורת רוחה של נורת הנאון שמעל הדלת.
החלון שמולו, זה שמעל שולחן הכתיבה לא נפתח כבר שבועות והמחנק
הורגש כבר בכניסה. מדפים מדפים של ספרים מילאו את הקירות. אחד
לצד השני, מן הרצפה לתקרה. הוא חייך ברצון. הוא ניגש אל השולחן
ופתח את דלת העץ הגדולה. בזהירות טקסית שלף ממנה את מכונת
הכתיבה הירוקה, הבלויה, והניח אותה במרכזו המדויק של השולחן.
הוא משך את הכיסא לאחור בשתי ידיים, התיישב, ושיפר את מיקומו
אל שפת השולחן. אחר, לקח דף לבן אחד והתקינו במכונה. המילים
נחו בקצות אצבעותיו, הן שכנו שם, נינוחות, אינן ממהרות
להימלט.
הוא הביט אל החלון, יכול היה לחוש במלמולו של ההר, אותו הר שאת
ביתו בחר רק מפני שנמצא למרגלותיו. הוא הקשיב לרחשי החול. חש
במגעו היבש ובצריבתו הדקה. מליחותו כבר עמדה בפתחי נחיריו
כשהבין לפתע מה שכח.
הוא הדף את עצמו מהשולחן וניגש, גמלוני וסוער, אל המטבח. שם
כרע בצדו של תנור הגז הקטן ובסיבוב מהיר של ברז הברזל הניח
למעט גז לדלוף אל חלל החדר, די כדי שניתן יהיה להריחו. אחר,
סגר הברז ופנה לכתיבה.

בביתו היה ישוב הנער בחדר הגדול האחד. משפתו העליונה, בקו
סימטרי לקרע המולד שבפיו, ניגר זרזיף דקיק של דם טרי. על
המזרון בצד הקיר הייתה מוטלת אמו, אף היא רצוצה וגונחת. קור
וחול שעטו פנימה מבעד חלונות פרוצים שהוטלאו בשמיכה. באוויר
החדר פשט ריח אלכוהול וחשכת הנאון שכבה הסתירה את הזוהמה. ערפל
נסתחרר סביב רגליו וידיו וכבל אותו אל הספה. לחץ בחזהו דחף
אותו אל המשענת. וכל זאת על אף שידע כי עליו לעשות את שעשה בכל
יום אחר: לחזק את הטלאים, לסעוד את האם ולנקות את הבית.
רגעים והתפוגג הערפל, הוא קם ממקומו ופנה למלאכה - במחשבותיו
החיבור שכתב, שהשלים במו ידיו, הספרות העצובה ועדיין אחרת.
אולי יצטיין, מי יודע, אולי יסתיים המדבר ויעבור אל העיר.

"שימו לב, מששו, געו היטב. כפלים
לשאף את האור, להאיר
כל ענן. הוא עובר."

כשעתיים תמימות ערכה קריאת החיבורים ביום המחרת. ביושבו על
הספה החומה החורקת, הפעם לאור החשמל, בדק את כולם והעניק
ציונים לכולם. גבוהים, לאלו מהם שחירפו את נפשם בנבכי אלו של
אחרים - תפיסת החטא של דוסטויבסקי, רעיון התודעה של וולף -
וגבוהים פחות, לאלו שהסתפקו בהיצע המצומצם של מכתבת האב.
עבודתו של הנער נמשתה מתחתית הערימה. לא מרהיבה במיוחד, גם לא
עלובה. במילים פשוטות אך מבינות הסביר את כבלי האנוש של מוהם,
התלות וההשוואה, באופן שיכל כל מאמר תיכוני לבאר. ועדיין הרעים
חוסר ההתיימרות בלבו של המורה.
הבחירה, לא הפירוש, הייתה כשירה בעיניו. פואטיקה מפעימה ובעיקר
רצון עז. לזכות. המורה העביר את מבטו מן המלל אל החלון הפונה
למדבר ומשם אל חדרו. וחוזר חלילה.
מחצית הלולאה ניבטה אליו עדיין, מוכיחה ונוקבת. הוא הכשיל את
העבודה.

בשעתו השביעית של יום הלימודים חולקו החיבורים לתלמידים
והוקראו הציונים. רק השלושה בעלי הציונים הגבוהים ביותר עתידים
היו להתחרות על המלגה. הנער שלא היה ביניהם לא כבה שכן לא
ציפה. תחושת האור שבהישג יד והמילים המתרוצצות בראשו התרכבו
לסיפור, דרמה מקורית הלוטה בעלילה - אז החליט לעשות מעשה.

"והלילה
לא יאחר."

כשהגיע הנער לבית המורה בצדה האחר של התהום, הבית היה ריק
מאדם. דקות ארוכות דפק והמתין ושוב דפק. וככל שאפסה תקוותו כן
גברה בו הציפייה. ודאי ידע כי יבוא, חשב, הנער המרוד להתאונן
על מר גורלו. רגע חשב ואז חזר בו כי ידע שלא כך היה. לבסוף
הניח ידו על ידית הדלת, כופף אותה ונכנס אל הבית. מחנק וטחב
וריחו החריף של גז לבישול קידמו את פניו בסלון.
הוא לא העז לתור את הבית מפחד שייתקל בו באחד החדרים. הוא עמד
בסלון שהיווה את רוב רובו של החלל ולאחר ששכנע את עצמו כי ראוי
הדבר, ישב ונרדם. כשנעור כעבור שעות, עדיין היה הבית ריק.
הריהוט בבית לא התאים לסביבת המגורים, עמימותו הזכירה לתלמיד
אצילים ולורדים באחוזות נידחות שעל שפת הביצה. העששיות שעמדו
בבית, עוטות אבק, האירו לו טירות אפלות. בכל אשר הפנה מבטו
נתעוררו מאורעות אדירים שהציתו לרגע את היגון ואחר נשאבו אל
עליבותו הריקה של המדבר. מאחד החדרים נשקף אליו דבר מה מוזר -
חבל, קשור לתקרה ולולאה בקצהו. הוא קרב אליו. על קירות המסדרון
נערמות מילותיו של אלן פו. ואי משם, מאחד החדרים, פרץ שטף מי
נהר מקפיאים. מבוסס עד ברכיו, מואר במסקנותיהם מרחיקות לכת של
אנשים אבודים הוא משך כיסא והשלים שורה. טיפס עליו, וחתם פסקה.
וכשהצמיד את הלולאה לצווארו ובעט בכיסא הושלמה יצירת המופת.

למחרת פורסמה כתבה.


הסיפור הינו פרשנות אישית, כללית ובלתי תלויה ל"שימו לב לסגול
הרועד" של נתן זך