'צעד'
(או רגל מונפת ופוסעת הלאה...)

ברגע זה, חייה של ליה מתרחשים להם במלוא עוצמתם, מכים בה, כמו
גלים אלימים, המקיאים אותה מתוך הים. היא עולה במדרגות ברישול
ודמעות מלוחות מציפות את מבטה. היא בקושי מצליחה לראות את
רגליה המתחלפות, לא מבינה מי הוא המורה לכל רגל לפסוע.
בין הטיפות שנושרות על נעלה, היא נזכרת בטיול החורף עם עמית
לאיטליה. היא זוכרת בברור את אחד הבקרים הראשונים, הם נקלעו
לפיאצה המרכזית ובהו במשך שעה שלמה בהצגת בובות, מבלי להבין
מילה. לאורך כל ההצגה, בובת המריונטה השחוקה הביטה בהם במבט
קפוא. ליה זוכרת כיצד כאבה עימה את מכאוביה, כיצד העמידה עבורה
פנים שלחוטים שנעים בתזזיתיות באוויר אין כל קשר למתרחש. היא
לא יכלה שלא לחשוב על היום שבו החוטים יקלעו זה בזה וימנעו מיד
מפעיל הבובות להעביר את התנועה הלאה. היה זה  חודש לאחר
שהכירו, היא בדיוק קיבלה משכורת דשנה מהפרויקט האחרון והייתה
חופשייה לגמרי ממחויבויות. במשך שלושה שבועות משכרים, הם שטו
בין מילאנו לרומא, באופל ווקטרה שחורה שהלמה את האופנתיות
האיטלקית.
היא זוכרת במיוחד את רגע בו הרימה את עיניה מבלוק הציור שקנתה
והביטה בעמית. המחשבה על כך שלא תהיה איתו יותר באותו החלל,
שלא יחלקו בנשימה את אותו האוויר הכבידה עליה. אין זה אפשרי
להתנתק ממנו כעת, אף לא לרגע. בו בשבוע של חזרתם לארץ, ליה
העמיסה את כל רכושה על הפיאסטה הישנה והעתיקה את עצמה אל דירתו
התל אביבית. כמחט חודרנית, הפולשת אל תוך עורקיו של נרקומן,
ליה הזריקה עצמה אל תוך ורידי חייו הרחבים.
עוד רגע היא תגיע למפלס הרחוב ואין היא יודעת לאן לפנות. אור
היום הבהיר מסנוור את עיניה והיא כמעט ונופלת. כמה מביך יהיה
זה ליפול עכשיו, חריץ ברצף הטבעי של האירועים.
פעמים כה רבות היא מצאה את עצמה, במהלך השנים, יושבת על המיטה
בדירתם המשותפת ומביטה לרחוב, חושבת על יום אחד בו היא תעלם עם
השביל. היא דמיינה כיצד תכנס לחדר ריק בדירת שותפים, תחליט
איפה לשים את המיטה והיכן לתלות את הגלויות הסוריאליסטיות
מפראג. היא תארח, תצייר, תבשל לעצמה, ברקע תתנגן להקה שמשלבת
מוסיקה ספרדית קלאסית עם מקצבים עכשוויים. היא תלגום יין
באיטיות ותתמכר למלאות שבלבדות. אבל ליה יודעת שאלו הן רק
תמונות של חיים. החיים עצמם שונים בתכלית, הם קורים יום אחר
יום וצריך למצוא דרך למלא את החלל שנוצר בין רגע לרגע.
כעת, עליה להחליט היכן לשים רגל אחת ואחריה את השנייה. היא
מצטערת על כך שאין היא יכולה לתפוס את הרגע הזה בבסיס קיומו
ובאונס לקחתו איתה. היא לעולם לא תהיה בטוחה שכל זה התרחש
באמת, בחייה שלה.
היא פנתה ימינה, בידיעה שבסוף תאלץ לעשות את כל הסיבוב לרחוב
הראשי, אולי כך תרוויח עוד קצת זמן. במחשבה שנייה, נחיצותו של
הזמן תמוהה בעיניה. מאוחר מדי, היא כבר עשתה את הצעד. היא החלה
להריץ במוחה את אפשרויות המילוט - בית הוריה, הדירה של נועה,
אנשים מוכרים אחרים. מה היא תאמר להם ? איך היא תוכל לעמוד
בזה? דם החל להציף את ראשה, היא לא יכולה לחשוב על כך, או על
כל דבר שמעבר לרגע הזה.
היא המשיכה ללכת. חום מציק נסק באוויר. היא חשה בחולצתה הנדבקת
לגופה, מבליטה את עמוד השידרה הנשי, המבצבץ מבעד לגבה. היא
עברה על פני בתים מעוטרים בגגות אדומים, אדניות, חלונות
משופצים, פיסות מציאות שהתאמצה כל כך במשך שנים להפוך למשהו
שתחפוץ בו. משהו בשקט ששרר ברחוב הבליט את האופן הבלתי נסבל בו
הכול המשיך להתקיים כסדרו.
לפני שבע שנים היא עמדה בצידו השני של החלון. אלון הגיע לבית
הוריה להשיב לה בפעם האחרונה שקית גדושה בחפציה האישיים. היא
ראתה את מכוניתו הלבנה מתקרבת ומיד יצאה לקראתו לרחוב. כל
רצונה היה לחבקו בחוזקה, לנשקו, להביאו להודות בעובדה שגם הוא
עדיין אוהב אותה מעומקי נשמתו. אין היא זוכרת כעת מה אמרה
בדיוק, אבל שלא כמתוכנן, היא בכתה בפניו בתחנונים. הוא,
לעומתה, השיב את פניה ריקם, ניער אותה מעליו והרחיקה ממנו.
באותו רגע ליה הרגישה כתינוק מורעב, המנסה לינוק משד אימו.
בעודו מוצץ בחוזקה את הפטמה הזקורה מולו, מחנק אוחז בו, לא חלב
אם מתוק ולא אוויר מגיעים אל פיו.
היא הגיעה לעיקול הרחוב, נשימתה כבדה. ספסל אבן ישן לצד הדרך
קרץ לה לבוא. כשהתיישבה עליו לבסוף, גופה התמסר לו, מתחנן
להתאבן בתוכו. היא הביטה בעצים המסוככים עליה, כשומרי ראש
חסונים. רגע לפני שהיא נכנעת לעייפות ונשכבת, ליה מבינה -
באותו רגע לפני שבע שנים, אלון בחר בדרך שבה היא הולכת היום.  



עמית ישב על המיטה במבט נפול, כתפיו שמוטות. הוא הרים את ראשו
לרגע ומבלי שציפה לכך הוא ראה את גופה הדק של ליה עולה
במדרגות. הוא חשב כי היא וודאי בוכה עכשיו, כשסרה מפניו. הוא
הבחין שרגליה הצטלבו והרעידו את גופה. ליבו החסיר פעימה, הוא
רוצה שתיפול. הוא רואה בעיני רוחו כיצד יזעיק את עצמו במעלה
המדרגות, יסחב אותה חזרה אל הדירה ויטפל בה - היא תבין כי עליה
להישאר. למורת רוחו, רגלה הימנית של ליה נאחזה בקרקע והיא
התייצבה. כשהגיעה לקומת הרחוב, היא פנתה ימינה ואט נעלמה עם
השביל המתעקל.
מוחו קדח בניסיון לסדר את ההתרחשויות האחרונות, למצוא בהם
תבנית שמרמזת על הגיון. מוזר, הוא מתקשה כעת להצביע על הדבר
שהפך את מילותיה האחרונות לכה אכזריות. היא דיברה בכנות גמורה
ובנימת קול רגועה ובוטחת, אך יחד עם זאת דבריה היו מבולבלים.
"אני צריכה שמישהו יוכל להכיל אותי, אינני מסוגלת לשאת את הנטל
הזה לבדי... אני יודעת שאינך מסוגל לכך". באיזה נטל מדובר? הוא
אוהב אותה. אוהב את החיים שלהם יחד, את השקט שיש בביתם. הוא
איננו מבין.
בית חלומותיהם, ההיריון המתוכנן, הילד שכבר החל לרקום עור
וגידים בראשו - הכל אבד ברגע אחד. כל שידע עליה, עליו, נעלם
כאילו לא היה מעולם.
וליה שהכיר, היכן היא כעת? צעדיה האחרונים אינם מתיישבים עם
דמות האישה שחשב שהכיר. היא אימפולסיבית, הוא יודע, אך
האפיזודה הזו, האופן שבו היא נהלה את מהלכיה, או בעצם האופן
שבו היא הייתה חסרת כל ניהול, הוא דבר שמעבר לאימפולסיביות
גרידא.  
לפתע הוא התנער, צמרמורת מבחילה טיפסה במעלה צווארו והתפוגגה
כשהגיעה לאוזניו. הוא נזכר בו -  הבחור האחר. חסר פנים, חסר
שם. כל הווייתו היא המגע שלו בה, חדירתו אליה, קולות העונג
שוודאי הפיקה כשהייתה איתו. "זה היה חד פעמי" היא אמרה לו
בנחישות, אך מיד הוא נזכר שסיפרה לו כיצד חזרה אל חדרו ביום
שלמחרת. דם החל להציף את ראשו. אין הוא יכול לחשוב על כך, אין
הוא מצליח לחשוב על דבר אחר.
לפני שבע שנים פגש בה לראשונה. הם תרו ברחובות ת"א, מוקפים
בהמולה של מצעד האהבה השנתי. הוא הופתע מהאופן שבו גופו הגיב
אליה: הרכבו הכימי השתנה, שערות גופו סמרו כשהתקרבה אליו מבלי
להבחין, אישוניו התרחבו במאמץ לקלוט את דמותה. מוסיקת התהלוכה
הדהדה סביבם והוסיפה להתרגשותו. הוא גנב מבטים חטופים בגופה
המתמסר לצלילים. הוא נזכר פתאום שהייתה רקדנית בעבר וזיהה כיצד
היא הופכת כל תנועה למבע, מגיבה לכל צליל. גופה מושך את כל
הנמצאים ברדיוס ראייה להפנות אליה מבט. עמית  זוכר כעת את קו
עמוד השידרה המעוקל, המפסל את גבה, תלוי באוויר כשרשרת זהב
עדינה, הנתלית על  צוואר נשי חשוף.
הוא ניגש למרפסת באיטיות. כל רצונו כעת להכין סיגריה ריחנית
ולהתמסר לדממה, השוררת כעת בדירה. הוא יכול לראותה כדמות חייה
מולו, בכל פינה, בכל מצב אפשרי.
חיוך דק ומריר נפרש על פיו. המחשבה כי היא יכולה להמשיך
להתקיים לצידו ברוחו משעשעת אותו והוא מנסה לדמות כיצד יהיה זה
לחיות לצד חזיון שווא, להיות נשוי לרוח רפאים.



הערות החלה פושטת בגופה, גולשת מאפה החטוב מטה אל קצות
אצבעותיה. הריסים נפרדים זה מזה בקושי , כמו זוג נאהבים
מחובקים בבוקר לח. אור חודר אל אישונים בתוליים של בוקר. גופה
מתמלא באוויר רענן, מתעורר כאילו מתרדמת ארוכה. היא הרגישה כמי
שקמה לתחייה ונדמה היה לה שאושר מתוק ממלא אותה.
כשלבסוף פקחה את עיניה, הזדעזעה לגלות שהיא שוכבת בחדר ילדותה
שבבית הוריה. פעימת לב כבדה החזירה לפתע מועקה מוכרת ומאורעות
יום האתמול פרצו בזה אחר זה לתודעתה. נדמה לה כי דבר לא השתנה
בתוכה, מאז הבוקר האחרון שהתעוררה בחדר זה.
תמיד קיוותה שהבדידות שהציפה את ישותה תעלם יום אחד וכי תחושה
של יעוד, מיצוי, או כל דבר אחר שהאנושות מוקירה יחליפו את
מקומה. אבל במשך השנים רק תהום הלכה ונפערה בליבה.
עם ההבנה לגבי מקום המצאה, הגיעה גם ההכרה בנפשות הפועלות
בבית. ליה שומעת את אימה מקרקרת במטבח, מחכה לרגע שתוכל לעוט
עליה בחקירה צולבת. אביה עוד שוכב במיטה, מקשיב לתוכניות רדיו,
החוזרות על מאורעות היום באובססיביות בלתי פוסקת. געגוע עז
לאותו רגע מתוק של התעוררות הפציע בקרבה. בניסיון לשחזרו, היא
עוצמת שוב את עיניה ובאיטיות רבה פוקחת אותן, מתעכבת מעט
בשניות בהן האור מתערבב עם צללית ריסיה. לשווא.  כל שהיא
מרגישה כעת, הוא לאות כבדה.  
במשך השנים עם עמית, נדמה היה שהתהום שבתוכה התמלאה, או יותר
נכון התרוקנה ואיננה. הוא היה עבורה כדמות אלילית, הקובעת כיצד
יהיו פני הדברים. הוא לא דאג, לא שאל, לא ערער על קיומם של
דברים. ליה אף פעם לא הבינה את פשר השלווה המאוסה, האופפת את
קיומו. מה שלא תהיה, היא נראתה לה עדיפה על אדי הטירוף הנוטפים
מנפשה.
היא  החלה יורדת במדרגות לכיוון המטבח. צלילי דיבור מונוטוניים
מגיחים מהרדיו בחדר השינה של הוריה. 'איך הוא עוד לא השתגע מכל
הדיבורים חסרי הטעם האלו?', חשבה לעצמה. ריח חריף של חלב חם,
הממיס אבקת נס קפה זולה, תקף את נחיריה. היא התחלחלה -  זהו
ריח ילדותה. שתי מדרגות לפני קומת הכניסה ליה נעצרת, נשענת
קדימה ומציצה לכיוון המטבח. אימה, לבושה בפיג'מה, עומדת מול
השיש ומסדרת את הדברים בקפדנות אופיינית. שקדנותה ניכרת בכל
ניגוב ובכל תנועה.
מה תאמר? איך תגיב לשאלות הוריה? לרוב, היא מגיעה מוכנה, לאחר
שחזרה בראשה על משפטי מפתח מבטיחים. " אני צריכה שמישהו יוכל
להכיל אותי, אינני מסוגלת לשאת את הנטל הזה לבדי... אני יודעת
שאינך מסוגל לכך". היא נזכרה במספר הפעמים שמשפט זה יצר את
עצמו בראשה. כשלבסוף אמרה אותו לעמית, הוא הביט בה במבט עמום,
מתקשה לתפוס את עצם המעמד. היא יודעת שמשפטים מסוג זה יהיו
חסרי תועלת אל מול אימה הלוחמנית. כבר עכשיו היא יכולה לשמוע
את קולה הצורמני  בתוך ראשה.
ליה יורדת את שתי המדרגות הנותרות ומגיעה למטבח. היא מתיישבת
לצד שולחן האוכל, אל מול הכוס המהבילה, מתכוונת להיכנע ללא
מאבק. אימה מסתובבת  אליה בפנים מודאגות. "את רוצה לספר לי מה
קרה?". ראשה של ליה מופנה לכיוון רעש כנפיו הנחבטות של זבוב,
המטפס לאיטו על חלון המטבח. הוא עולה באיטיות עד שנתקל במשקוף
ומתגלגל במהירות מסחררת כלפי מטה וחוזר חלילה. ליבה נכמר.
"ליה! מה קרה? את מופיעה כאן באמצע הלילה... ועכשיו ,כאילו שום
דבר... " אמרה האם, כשהכעס והבלבול מבצבצים מבין שיניה. ליה
הפנתה מבט ישיר אל תוך עיניה, "עזבתי את הבית, אמא, עזבתי את
עמית. אני לא רוצה להיות שם יותר... הכרחתי את עצמי כבר יותר
מדי זמן... ועכשיו אני כאן.  אני צריכה שגם את תהיי
כאן...בשבילי..." .
האם החלה למלמל ונחיריה התרחבו  והתכווצו לפרקים. כשסוף סוף
שתקה, שיניה הנוקשות נשמעו מבעד לפיה המכווץ. "אין לי מה
להסביר, אמא, אני כבר לא שם, בנפשי כבר לא הייתי שם הרבה זמן.
זה קורה, את יודעת, זה קרה לנו".  "ומה לעמית יש להגיד
בעניין?" שאלה האם בעצבנות,  "העזיבה שלי  לא הוצגה כשאלה",
ענתה לה ליה בכעס,  "כשדיברתי איתו על פרידה, הוא אמר שזה יהיה
קשה, אבל שהוא ימשיך לחיות. חוץ מזה אמא, אני חושבת שאת צריכה
להיות מודאגת יותר איך אני מרגישה עכשיו מאשר איך עמית
מרגיש... את לא חושבת?"  ליבה של ליה נצבט, היא נזכרה בכל אותן
הפעמים שהייתה צריכה להדריך את אימה ואביה כיצד להיות לה
הורים. היא תמיד הייתה ביניהם, כחייל אבוד בשטחי האויב. היא
זוכרת את עצמה עוד כשהייתה בת שש, יושבת על המדרגות, באמצע
הלילה, מאזינה לוויכוחיהם הקולניים. כבר אז נאלצה לפענח מושגים
פיננסיים, לנבא את נזקיהם של קולות חפצים נטרקים ולהבין את
אכזריותן של קללות אל מתחת לחגורה.
ליה ממשיכה לשמוע את מלמולי אימה הפוצעים אותה כציפורניים
חדות, הננעצות בבשרה. היא מתאמצת בכל כוחה לא לתת לאנחת הכאב
לחמוק מפיה. הזמן עובר והיא כאילו יוצאת מגופה. הדברים יוצאים
מפיה והיא אינה יודעת מה מביא אותה לאומרם  "ניסיתי מספיק
זמן", "הייתי שם לבד". נדמה לה כי מישהו עומד בקצה החדר ומושך
את תשובותיה ממנה בכוח. "זה לא מי שאני", "אני כבר לא אוהבת
אותו כמו בן זוג". ליה אינה יודעת אם יש בדבריה כל הגיון, אך
היא נתלית בכל חוט מחשבה שצץ בראשה. אין היא מבינה, היא רק
יודעת שהיה זה הכרחי. האם מישהו מצליח אי פעם להבין את משמעות
המילים שיוצאות מפיו? את תזוזת היד הפתאומית ? את הרגל שמונפת
ופוסעת הלאה?



מבעד לחלון המרפסת נמל צבוע נפרש באורות אדומים של ייאוש. העיר
ההומה מסרבת ללכת לישון, מציעה עצמה, כיצאנית ותיקה בסמטאות
חשוכים. עמית כמה אל הצד המערבי של ההר, אל הואדיות הירוקים
והים הבתולי -  מרוחקים, בלתי ניתנים למגע, כאידיאה נרמזת.
הכמיהה מעלה כמו אדים מליבו שהופכים בן רגע לטיפות ודמעות
זולגות על פניו, צורבות את חתכי הגילוח הטריים. אין הוא זוכר
את הפעם האחרונה בה בכה.
לרגע נדמה לו כי הוא חש את  מגע ידה על כתפו, עולה ומלטף את
דמעותיו. עמית מחפש את דמותה בהמשך לכף היד הקטנה שנראית לו כה
בברור,  תר אחר קו כתפיה הצר מדמיין את חיוכה התלוי באוויר
הדחוס.
הוא יושב  מול חלון המרפסת, תיקו תלוי עדיין על כתפו מהביקור
אצל הוריו. הוא אוהב אותם על כך שהם כואבים איתו, בוכים איתו,
מבלי לומר מילה. ישנם רגעים בהם הוא רוצה לנפץ  את השקט הזה
ולזעוק, לכעוס, לשבור, להישבר. האם זה הדבר שהיה משאיר אותה
כאן, איתו? מי יהיה שם עכשיו להעיר אותו מתרדמותיו הרגשיות? מי
יהיה שם לנער אותו עם דרמות קטנות שבנו את חייו שלו ושלה? הוא
נזכר שאמר לה לפני שעזבה שהוא אוהב אותה על כך שהיא  מובלת על
ידי הרגשות שלה ומחוברת אליהם כל כך חזק. "אתה לא אוהב את זה"
, ענתה לו ליה בנחישות, "אתה לא סובל את זה ולא יכולת לחיות עם
זה. אמרת לי את זה בפרוש", המשיכה בקול חרישי מבעד לגרון חנוק
בדמעות. עמית יודע היטב לזהות את הרגע בו ליה עומדת לבכות,
כיצד חומקת לה אנקה קטנה, חצי טון מעל דיבורה הרגיל והדמעות
מתחילות להיאצר בלחלוחית עיניה. עכשיו הוא זה שבקושי מצליח
לקלוט את דמותה המרוחה מבעד לדמעות.
הוא רואה אותה כשחצי חיוך נסוך על פיה, "למה את מחייכת?", הוא
שואל בהפתעה.
"אני שמחה שזה מה השארתי לך, זו מתנה שהולמת אותי, כזו שאני
יכולה לחיות איתה. יכולת גם להפוך לניאנדרטל שונא נשים. היו
מקרים מעולם, אתה יודע".  
הוא הביט בה למשך דקה, משתהה מיופייה הכמעט מעודן.  "אינני
יודע כיצד לשנוא אותך".
חיוכה קופא ומתפוגג  " בשביל זה אני פה? להשניא את עצמי עליך?"

"אה, בטח קראת על זה באיזה מגזין אופנה לנשים, שזה 'הכרחי בכדי
לאפשר לנו המשיך הלאה', שזה 'חלק מהתהליך הטבעי של פרידה', או
שזה 'שלב ראשון לפני שהחברות ביניכם שבה ומלבלבת'", אמר, מעוות
את פרצופו בחומרה, "הרי אתן חייבות לתרץ את העובדה שמישהו
מסוגל לשנוא אתכן באיזה הסבר פסיכולוגי מושתן , אחרת אינכן
מבינות איך אפשר לשנוא אתכן..."
"באמת אינני חושבת שזה אפשרי. כל אדם שאהבתי אי פעם נמצא עדיין
בתוכי, כחלק חי ממני. בכל רגע אני יכולה לגשת ולהתחבר אליו
באותה העוצמה, כבראשונה".
עמית חש כיצד גופו מתאבן ועיניו נופלות לאט אל עבר הנמל הרחוק,
"איפה האהבה שלך עכשיו, ליה? איפה הייתה האהבה שלך שנכנסת איתו
למיטה? האם ליבך פעם בחוזקה מרוב אהבה אליי, כשחזרת לחדרו בפעם
השנייה? "  
הוא יישר את מבטו, מצפה לראותה מולו, נבוכה, אך כל שעיניו
הצליחו לתפוס הוא את מראה העיר פשוקת רגליים. עשן הארובות
מיתמר בכבדות, להבת הזיקוק מרצדת.  נדמה לו כי מולקולות סבוכות
אלו הן שאריתה האחרונה. עמית צופה בהן מתחקות אחריה ומתפוגגות
יחד עימה.



ליה נועצת מבט נוקב בפניה שלה . חדר אמבטיה לא מוכר מקיף אותה.
דמותה ניצבת מולה במראה גדולה בין אריחים לבנים. רעמת שיערה,
הפרועה יוצרת מסגרת כהה ורחבה לפרצוף אדמדם ממאמץ. יפה, היא
חושבת לעצמה, אבל רק מעל לפני השטח, רק לכמה רגעים. אחריי כמה
דקות שהיא ממשיכה להסתכל, היא מצליחה להבחין בפניו של אביה
הנער מציצים מבעד לתוויה.
בחדר הסמוך, עומרי מתמסר לשינה עמוקה, לאחר שכוחו נשאב ממנו
במשגל ארוך וסוחט. שדיה העגולים ניצבים מולה זקורים וגאים
וטיפת מים אמיצה מחליקה מהם. כן, היא יודעת, היא צריכה להיות
אסירת תודה, היא ניחנה בשכל חריף ובזוג שדיים נפלאים. במבט
ראשון, גופה נראה לה כתמונה רומנטית, אך ככל שהניאון ממשיך
לזרוק כמויות של אור חיוור לחלל, הפגמים שהופכים אותה לעצמה
נהיים יותר ויותר ברורים.
היא מסמיקה, במבוכה נזכרת בגופה המתקמר אל עבר גופו של עומרי ,
בראשה המושלך לאחור, במבטו המחפש את עיניה המתענגות ובאיברו
הרועד בתוכה ברגע פורקנו. מלבד לגוף, שיער, חיוך אין היא יודעת
מי הוא באמת.
לפני שנסעה לחופשה בה הכירו, היא תכננה משהו אחר לגמרי. דמיינה
כיצד תקלע למצב אינטימי, שיחה קולחת שתגרור אותה למיטה עם גבר
זר. היא דמיינה שהזיון יהיה בינוני ומביך, שני גופים זרים,
המנסים להיחבר לאחד. היא בעיקר חיפשה את אותה ההרגשה, בו ברגע
שהזיון יגמר -  היא תשב על המיטה, תרים את תחתוניה מהרצפה
ותחוש את מה שהיא כה מחפשת: אכזבה מרה. ברגע הזה, היא חשבה
שתצליח למצוא את אהבתה לעמית, את הנחמה הקיימת בהישארותה עימו.

באותה חופשה, ליה הגיעה יחד עם נועה למתחם ההופעות. היא לבשה
שמלה עם מחשוף עמוק שהבליט את קו שדיה העדין וחשף את חיבור
הצלעות שביניהם. היא שוטטה כשעיניה פקוחות לרווחה, משתדלות לא
לפספס אף אדם שעובר מולה. היא נתנה לנועה להוביל, נגררה לפי
הקצב שהכתיבה ואחר הכיוון שבו הלכה, כל כולה מרוכזת בזרים
שחולפים על פניה. לפתע היא חשה את ידה נמשכת לאחור ועוצרת
אותה. גופה הסתובב בטבעיות ועיניה הירוקות, שעדיין שידרו מסר
מזמין, נתקלו בעיניו והבולעניות של עומרי. עוד לפניי שהם עצמם
הבינו, מבטם המשותף הרה את כל שהתרחש מאותו רגע ואילך - המגע
הראשון של היד, הליטוף המתמשך, הנשיקה בסוף הערב, הזיון הלוהט
ואלו שבאו אחריו.
היא מתקשה להבין את הפער בין הדמות במראה לבין זו בתמונות
העוברות בראשה כשהיא לצידו של עמית.  כל השכנוע העצמי, האשליה
- 'זה ישתפר עם הזמן', 'אפשר לעבוד על זה'. שתיקותיו של עמית
גרמו לה להבין כי אין עם מי לעבוד על זה. אבל היא באמת רצתה
להאמין - 'אני מקבלת הרבה יותר...זה אשמתי...'.
בינה לבין עצמה היא חשבה שאישה אחת לא יכולה להיות עבור הגבר
אם וזונה בו זמנית, עבור עמית, תמיד הייתה האם של ילדיו
העתידיים, לעולם לא תהיה הזונה שלו.  כמו חוקר, המנסה להוכיח
עצמו לעולם, ליה הייתה חייבת להאמין לעצמה.
כאן, בביתו של עומרי, בחדר הזה-  מי הזונה של מי? היא יזמה את
המפגש, הגיעה אל ביתו בכוחות עצמה. היא שומרת על עצמה מרוחקת,
לא מספרת דבר, בדיוק כמותו ואולי אף יותר ממנו.  היא איננה
מבקשת  ממנו דבר בתמורה, כך לפחות היא אומרת לעצמה.  
מבלי להתכוון, היא שולחת לו הודעות מתגרות במהלך כל השבוע
("גופי נמתח מחפש אותך, שדיי מחפשים את שפתותיך, איפה אתה?"),
מחזיקה את עצמה ומחכה לפחות יומיים בין מסר למסר ("אחת,
שתיים...") ושבוע לפחות בין מפגש למפגש ("נשימה עמוקה...").
היא אף חושבת לקנות לו את הספר האחרון שקראה, לכתוב לו הקדשה
כובשת על הכריכה ("לרווק הנצחי שלי...").
בתוך תוכה ליה לא מבינה כיצד זה ייתכן  שהוא הכיר אותה ועדיין
איננו נופל. היא מתאמצת להיות האישה שהוא רוצה, האחת שתפיל את
חומת האדישות המגוננת עליו. שוב ושוב היא מגיעה לאותה נקודה עם
גברים -  היא רוצה לבולעם, לפרקם לחתיכות ולהרכיבם מחדש
מחוברים אליה - אל מצב בו אין יותר אתה ואני , רק גוש אחד ענק
שהיא חלק ממנו.
ומה יהא עליה עכשיו? היא נכנסת לחדר השינה, מרימה את תחתוניה
מהריצפה, תוחבת במהירות את רגליה בתוכם ומשתחלת בקלות אל שמלתה
השחורה. רגע לפני שהיא יוצאת היא  נעמדת בראש המיטה ומביטה
בגופו של עומרי שרוע על סדיני המיטה המוכתמים. היא מבחינה בכל
אותן אי מושלמויות שמושכות אותה כל כך - פלומת שיער מדובללת
בגב התחתון , השקע מעל הכרס הקטנה, הזווית החדה שבאפו, שערות
גבותיו הארוכות.
לא זו הייתה כוונתה. למרות הריחוק שלו, הוא עשה לה מקום קטן
בחייו המלאים. למרות מאמציו לשמור על חזות אדישה, הוא מתאמץ אף
יותר לספקה במיטה, הוא נושק לה בתשוקה עזה בפומבי, מזמין אותה
להופעותיו. גופה מתמלא בחום נעים. היא אסירת תודה.



עיניו של עמית נפקחו בן רגע. חושיו חוזרים להכרה בזה אחר זה
וריח של שתן ממלא את נחיריו.  הוא נזכר בריח שנדף מקירות ביה"ח
האזורי בוורדסוורת'. הוא היה בן חמש, כשישב שם, מחוץ לחדרה של
אימו. מתחת לחיוך המאולץ ששיגר כלפיו אביו, עמית שם לב לזווית
המתכווצת של פיו  ולבהלה המתפרצת מתוך עיניו.
בזווית עינו אריאל, אחיו הגדול, עומד מזה שעות כשפניו מופנות
אל הקיר והוא אוטם את אוזניו באדיקות. בקצה המסדרון, אחותו
עירית, בת בריתו היחידה, שרועה על הריצפה ככר דשא דרוך. חצאיתה
מופשלת ותחתוניה הירוקים חשופים לעיני כל. רגליה מכות באוויר
והיא זועקת בקול מייבב. הוא רצה לגשת אליה, להקימה ולחבקה, אך
הוא חשש פן בעיטות רגליה החזקות יפגשו בלסתו וכהרף עין הוא
ימצא את עצמו מושלך אל עבר הקיר שממול.
ימים רבים עברו מאז ראו את אימם לאחרונה. באותם רגעים, עמית לא
הבין בדיוק מה הביא להיעלמותה הפתאומית. רק שנים אחר כך למד על
המחלה ועל הסוף המתקרב שתמיד הולך עימה יד ביד.
השעות חלפו. איש לא אמר לעמית לעזוב את מקומו והוא נשאר לשבת
על כיסא ההמתנה במסדרון.  על הקיר שמולו אותיות בכחול דהוי על
פלסטיק לבן קראו לאחיות 'לשמור על מיכלי השתן סגורים בכל עת'.
הוא עצם את עיניו, משער שככל שיסגור אותם חזק יותר, כן יגבר
הסיכוי שאימו תשמע את דבריו. " אימא ,אני בסדר ", היו המילים
ששיגר אליה בראשו. הוא הרגיש אשם על כך שאין הוא מצליח לומר
דבר מה מרגש, כמו אותם הדברים שאריאל לוחש באוזנה ודמעות
מציפות את עיניה. אך אלו היו המלים ודווקא בגלל זה עמית החליט
לאמץ אותן לליבו ולדבוק בהן.
עמית מתנער מזיכרונותיו. עלטה מוחלטת סביבו.  הוא שולח את ידיו
לפנים ומנסה לגשש את דרכו. כשכף רגלו נוגעת בקרקע, הוא חש
באדמת בוץ קרירה, המשלחת רטיבות וזוהמה לאורך גופו . רחשים
נשמעים מעליו, הוא לא מצליח לפענחם, "היא בטח שלחה את הנציגים
שיעבירו לי את המסר מלמעלה... כן...תמיד היה לה ראש על
הכתפיים. ידעתי... רגע, הם בטח באו עם רכבי השטח שלהם... הם
והבוץ המגעיל שלהם בכל מקום... מנוולים. לא, אבל איפה היא? לאן
היא נעלמה עכשיו?  שבועיים וחצי...לא, חודשיים וחצי...".
הרעש שמעליו מתגבר. "איפה היא לעזאזל?", נפלטה צעקה מגרונו,
"איפה את?", הוא  צעק שוב, הפעם עם כוונה, אך עדיין לא הצליח
לשמוע את קולו. גופו כבד והוא בקושי מצליח לגרור את רגלו
אחריו. ידיו נתקלות בדבר מה קשה ומחוספס. אולי זו חומה שתוביל
אותו הרחק מכל הבלגאן הזה. אבל מה איתה? היא ודאי כאן, אובדת
בתוך החשכה. הוא צריך למצוא אותה לפניהם, מי יודע מה היא עוד
תגיד להם. ומה עם החומה? איך יגיע  למרחבים המובטחים?
תנועות ידיו מאיצות והוא ממשש את החומה שמולו בתזזיתיות. אחת
מתנועותיו הפתאומיות מביאה עימה מכת מחץ לעיניו, אור לבן וחד
תוקף אותו וגופו התשוש מתמוטט ונושר באחת לקרקע.
ידית הדלת נלחצת, אך זו ממאנת להיפתח. באיטיות, חריץ דק נפרץ
ואור מתחיל להישפך פנימה. לבסוף, הצליחה ליה להשחיל את עצמה
לתוך הדירה שהתגלתה בפניה כמאורת חולי מצחינה. היא כמעט
והתחרטה על החלטתה לדחוף את הדלת בעקשנות. אולי הייתה צריכה
פשוט להמשיך לנקוש עליה בעצבנות, להתייאש ולשוב על צעדיה.
ערימות של בקבוקים, עיתונים, קרטונים ושאר חפצים שנערמו בכניסה
דחקו אותה לפינה. היא נעמדה מאוימת והשתדלה לזהות פריטים
מוכרים לנחמה. "עמית, אני כאן", קראה מתוך הרגל, אך בו בזמן
חששה שישמע אותה. היא הלכה לכיוון המרפסת, מקווה למצוא אותו
שם, יושב על ספת הקש הישנה ומעשן. במה שהכירה כחדר הסלון מולה,
הבחינה בכוסות מלאות בנוזל צהוב שהועמדו  צמוד לקיר במרווחים
שווים. הריח מסביבה הביא אותה לחשוד במהותו של אותו נוזל. היא
הסתכלה על הכוסות מספר דקות, מעריכה את האופן שבו הן יוצרות
דקורציה בחלל הכאוטי.
היא התקרבה למסדרון המוביל לחדר השינה וראתה אור בחדר
השירותים. היא נרגעה. הוא בוודאי מאריך 'במקום האחרון בו הוא
עדיין המלך'. היא התכוונה להציץ בחדר השינה, בתקווה ששם יעמדו
הדברים במקומם, כפי שעזבה אותם. ליה פילסה את דרכה בין הרהיטים
הפזורים והגיעה למסדרון. גופו מוטל שם עירום, מכווץ כעובר על
הריצפה. כף רגלו טובלת בשלולית דם נובעת. ידיו שלוחות, רועדות
לפרקים ועיניו עצומות בחוזקה. עברו מספר שניות עד שליה נזכרה
לקחת נשימה ועוד מספר דקות עד שהבינה כי עליה לפעול. היא נגשה
אליו ובעדינות נגעה בכתפו, "עמית, זו אני, ליה, אתה שומע
אותי?", עמית לא הגיב ורק ידיו המשיכו להרעיד את קצה מעילה.
"אולי אני אביא לך משהו להתכסות?", היא הסתכלה לכיוון הרגל
המדממת, ראתה זכוכית בוהקת מזדקרת מכף רגלו.
היא נזכרה במסיבת 'יום המתים' האחרונה. שיכורים, מוכי קור, הם
נכנסו לטבילת עירום לילית בחוף המסולע. בניסיון להתקדם נגד
הגלים, גופה מיאן להתמסר למים הקרים, אך כפות רגליה שנחרכו על
הסלעים הכניעו אותה והיא טבלה לבסוף את ראשה. כך הם היו,
מאושרים. חבורה של שיכורים עירומים בתוך הים, מתחבטים ביניהם
בשאלה האם קר עדיף על כואב.
בנחישות, היא הלכה לחדר האמבטיה, נטלה צמר גפן ונוזל חיטוי
ושבה בזריזות לדאוג לרגל הפצועה. היא פעלה בשקט פנימי שלא הלם
את המאורע ולא תאם לבעתה שאחזה בה דקות ספורות קודם לכן. היא
חיטאה את האזור ביציבות, אחזה בשבר הזכוכית הגדול ושלפה אותו
במהירות החוצה. היא הופתעה לגלות כמה כוח נדרש היה להוציא את
הגוף הזר מתוך הבשר שכבר החל לאמץ אותו כשארו. היא הרימה את
ראשה וראתה שעמית פקח את עיניו וכעת הוא מביט בה, מבוהל. היא
לא ידעה מה לומר. היא חשבה שגם הוא וודאי שואל מה עושים אם קר
וכואב גם יחד?



אוויר נקי שטף את הרחוב. משהו חד ואפור במיוחד מייפה את כל מה
שהעין מצליחה לתפוס בין הטיפות. ליה יוצאת לרחוב, אדים חומקים
מפיה כשהיא מסדירה את נשימתה. היא מסתכלת סביב, מנסה להכיל את
אותה איכות חורפית, המוסיפה תחושת דום למציאות. יום שישי היום
והיא בדרכה לשוק, שוב שכחה להכין רשימה.
כמה היא אוהבת את יום שישי זה. אולי בעקבות אותה נטייה אנושית
כל כך, לערוג לדבר בדיוק כשהוא עומד להסתיים. היא סגרה את שער
השביל, המוביל לדירתה. שער חלוד, אבנים בצד השביל, עלים
מצטופפים בצמוד לגדר, הכול נראה לה ספוג בחיים. היא ניסתה
לבחון את התמונה שלנגד עיניה, האם היא קסומה דיה, כפי שדמיינה
שתהיה? האם היא כובשת ומזמינה, כפי שהיא רוצה שתהיה? עגלת השוק
שקנתה הסתובבה על צירה והכריחה אותה להתנתק מהשער ולהמשיך
בדרכה.
מספר דקות לאחר שהגיעה לביתן הזכוכית, הניצב באמצע הרחוב,
הבחינה ברגליי העורבים הנאחזות בשלט התחנה. היא בטוחה שיש השנה
הרבה יותר עורבים באזור. אי אפשר להתעלם מנוכחותם המטרידה. היא
הסתכלה לעבר הצד השני של הרחוב, הכביש נראה פתאום כנהר גועש,
המפריד בין שני צידיו של כפר אורבאני הומה.
אישוניה מתמלאים בתמונות המתחלפות. אנשים באים והולכים, עולים
על הרכבים, ממשיכים, נישאים הלאה ממנה לעולמות רחוקים והיא
עומדת ובוהה ברחוב. שימחה אותה הידיעה שתוכל להמשיך לעמוד כך
כל היום אם תבחר, שהמחיר על מעשיה הוא שלה בלבד לשלם.
גוש מתכת ירוק וממונע נעמד מולה, היא זיהתה את הספרות שלוש,
שבע ושדר ראשוני במוחה אותת לה לקום. ליה עלתה על האוטובוס
המחומם. בעודה חולפת את פני הנהג, היא מצטערת על כך שלא שמה לב
אם חייכה אליו או לא. לאחר שהתמקמה בירכיתי האוטובוס, החלה
לשקוע במראות הנמרחים מבעד לחלון.
כאן, באוטובוס הזה, בנסיעה הזו, עכשיו, כמו תמצית של חלום.
המושב נוח ונעים, עוטף אותה ברכות. היא הרגישה מלאה בידיעה שזה
מספיק, מה שנמצא בתוכה. זו מי שהיא, לא משהו להשתוקק אליו
בערגה, בחוסר, אלא כזה שמלווה אותה תמיד. לא עומרי, לא עמית,
לא אמא ואבא, זו היא עצמה. הכביש עולה ויורד והיא במקומה, בדרך
פלא עוברת מנקודה לנקודה במרחב. גשם חזק  ממלא את החלל שבחוץ,
הטיפות מכות בחלון ולא ניתן לראות מבעדן. דפיקת הלב שהלמה בה
ממריצה את קצב הדם ופותחת מקצב חדש ומהיר בבית החזה. התרגשות
של יום חדש.
התחנה של השוק מתקרבת. ליה שוכחת את עצמה, אם היה אפשר רק
להמשיך ולנסוע. ברגע האחרון היא מצלצלת בפעמון והאוטובוס נענה
לציוויה ועוצר. היא נקרעת ממושבה ויוצאת אל הרחוב הרטוב.
הליכתה מהירה, עוד כמה רחובות עד לכניסה הראשית. אנשים הולכים
לצידה, כל אחד מקפיד לשמור על קצב ייחודי לו, שיבחין אותו
מהאחרים. לרגע נדמה שלכולם חלק בזרימתו של נהר החיים.
גשם. מעבר חצייה. היא נאלצת לעצור. היא שמה לב שהיא נרטבה
לגמרי, נעים לה לשטוף ממנה את כל המיותר, כך באמצע הרחוב. בתוך
ההמון מולה היא מבחינה בה, כשם שמבחינים בפרח מלבלב מתוך ערימה
של ריקבון. שיערה הארוך זוהר בבהירותו כאילו הגיחה אל הרחוב
מתוך ספר האגדות הנורדי שליה קיבלה כשהייתה בת שש. גוף אחד,
שתי עיניים מבולבלות, כל כך הרבה יופי נאצר. מחושים בבטנה. היא
חושקת בה - בעורה הנעים, בבטנה הרכה.  שדיה עגולים יותר מכל
עיגול שאי פעם הוחג. ליה רואה כיצד תעבור לצידה, תאחז בידה
בביטחון ומבטה יאמר את הכול. היא תלך אחריה אל מאחורי דלתיים
סגורות, ליה תפשיט אותה בעדינות מבלי לומר מילה. היא תהיה
מבוהלת, אך העונג יהיה גדול ממנה והיא תמס אליו בהכנעה. היא
תפתיע את עצמה בצעקותיה, ידה תדע בדיוק את המגע הנדרש. היא
תבין  את  הרעב שבלב ותאביס אותו באהבה.
כתף נתקלת בכתפה, מסמנת לה שצריך להמשיך ללכת. הדרך לשוק נראית
לה ארוכה מהרגיל, אך היא שמחה ומודה על שתי רגליה הנושאות
אותה. ליה נכנסת דרך הכניסה הראשית בתחושה שהיא עוברת דרך
תולעת זמן ליקום מקביל. היא נזכרת בשתי עיניים מבולבלות, שני
שדיים עגולים מעבר לכביש. הבזקי שיער זהוב מזכירים לה שהיום
היא רוצה לקנות לימונים.