ויואלדי ברקע. ארבע העונות.
המלחין הקלאסי היחיד שהוא אי פעם אהב.
הוא יושב בכיסא הישן שלו. הכיסא שהוא עצמו בנה לפני שזה קרה,
והכל השתנה.
הכינורות ברקע חודרים דרכו ודרך לבו שכבר היה פצוע קודם לכן.
החדר ריק, והוא בוהה בצלילים מרחפים באוויר כעלה ברוח, ופתאום
הופכים לחצים שנורים ללבו.
מי שהיה מתבונן לא היה מנחש שהוא בוכה כרגע.
הסיבה היא שהוא כבר בוכה כל השבוע האחרון, הדמעות - נגמרו,
והגוף כבר לא זז יותר מדי.
"אני מטומטם... אני מטומטם..." שינן לעצמו את המנטרה בשבוע
האחרון.
"מה עשית, חתיכת מטומטם..."
הוא רצה לקחת את חייו בידיים. אבל עכשיו כל מחשבותיו הן על
לקחת את חייו ולהתאבד.
"לפחות אף אחד אחר לא יודע..."
"איך אתה יודע שהם לא בדרך לכאן עכשיו?!"
נשימות קצובות ושבורות, וכל שנותר לו כרגע הוא לחכות.
לפתע, כאילו מקמטת את דף התווים של החורף, נשמעה חבטה חזקה
בדלת.
נשימתו נעתקה, אך הוא לא זז.
"הצילו..." קול חלוש מעבר למסך העץ.
הוא עדיין לא זז, רק העיניים התכווצו מעט בשאלה.
"מי זה שיודע שאני פה?"
"בבקשה...! מהר..."
קול דק של אשה, או ילד... באפיסת כוחות הרים את גופו הצנום
והכחוש בקושי ובכבדות.
"לפתוח...?"
"כן."
"ומה אם אלה... הם?"
"שמעת את הקול... זה לא יכול להיות הם!"
עוד שתי דפיקות חלושות נשמעו על הדלת.
לאט לאט הוא פתח את הדלת וגילה אותו שוכב על הרצפה, מלוכלך
ופצוע.
"תודה! תודה!"
הילד הפצוע קם, הכניס עצמו פנימה וסגר אחריו את הדלת בזריזות.
"הוא נראה לי קצת מוכר..." חשב לעצמו.
"מזכיר לי אותי כשהייתי קטן..."
- "מזל שהכנסת אותי... הם כבר היו קרובים..."
הוא ניסה לשאול מי, אבל גרונו בגד בו, והוא השתעל במקום.
"השער הזה... כמו שלי היה..."
- "ויואלדי, אה? היחיד שאני שומע..."
"הוא גם אוהב ויואלדי... משהו מוזר בילד הזה..."
- "אני? מוזר?"
"אתה יכול לשמוע מה אני חושב?!"
המון שאלות התרוצצו בראשו באותו רגע. והילד? עמד וחייך אליו.
חוצפן, כמו שרק הוא היה יודע להיות. השאלה הראשונה שהצליח
להרכיב הייתה:
"מי זה 'הם'?"
- "אתה באמת לא יודע?"
"מי אתה?!"
- "אתה מאכזב אותי. ואני לא אוהב להתאכזב מעצמי... אתה מבין,
זה נותן תחושה... רעה משהו."
כמו תקליט שבור, המילים של הילד הדהדו בראשו, והוא מסרב
להאמין.
"אבל... אבל... מה אתה עושה פה?"
- "השאלה היא... מה אתה עושה פה?"
"אני...? אין לי חיים אחרי מה שקרה שם..."
הוא הרכין ראש, ועצם עיניים.
"אני... אני ריק מבפנים. חלל גדול שלעולם לא יתמלא. איבדתי כל
צלם אנוש... האם יש לי למה לחיות? חיי גם כך חצי חיים...
"האם עליי להתאבד? המוות לא ייתן מנוחה... רק סבל אינסופי מאחר
וגיהנום נגזר עליי. השמיים לא רוצים בנפשי, והאדמה לא רוצה
בגופי.
"כמקולל, מצורע, אני משוטט בתוך עצמי, מחפש את השלווה המבורכת,
אך כנראה שגם זו נסה מפניי.
"אתה! תן לי אתה תשובה! אם חטאי הבגרות עיוותו חשיבתי, אולי
תמימות הינקות תעזור!"
כשהוא הרים את ראשו ופקח את עיניו, הילד כבר לא היה שם;
ויואלדי פינה מקום לשקט מחריש אוזניים, והחדר היה שומם שוב.
הוא הדליק את ויואלדי שוב, התיישב בכסאו פרי עמלו, וחזר לבהות
בדממה בצלילים שמרחפים באוויר...