בחצות בדיוק, בעודי גולשת משעמום באתרים משעממים עוד יותר,
קיבלתי הודעה ממספר חסוי ובה היה כתוב 'בעוד חמש דקות בפרדס.
קר אז תביאי מעיל!'. כבר ידעתי שזאת היא, כי הפרדס הפך למקום
המפגשים המיוחד שלנו. יכולנו לברוח לשם ולהיות ביחד.
יצאתי מאינטרנט, כיביתי את המחשב וקמתי לכיוון הארון לקחת
מעיל. הגשם דפק בחוזקה על החלון כמו דורש למצוא מחסה מהסערה.
'אין כמו גשם של נובמבר', חשבתי לי בציניות.
ירדתי למטה ועברתי דרך הסלון. אבא, המנתח המדופלם בטח שוב
מתפעל מכישורי הצלת החיים של עצמו, אז הוא לא היה בבית. אמא
שוב נרדמה מול הטלוויזיה שהייתה מכוונת על תכנית לילה סטנדרטית
לנשים. לקחתי מטרייה, יצאתי מהבית וטרקתי בשקט את הדלת
מאחוריי.
בזמן שהלכתי לפרדס ניסיתי לפענח את פשר ההודעה. מה קרה שבחצות
היא רוצה להיפגש? כלומר, אין לי בעיה להיפגש אתה בכל שעה שהיא,
אבל זה לא מתאים לה.
בין מחשבה למחשבה, שמתי לב כי סופסוף הגעתי לפרדס. היא לא
הייתה שם עדיין, אבל המכנסיים שלי כבר הספיקו להתכסות בבוץ,
וההרגשה הבוצית הייתה נפלאה. 'נהדר. מה שחסר לי', חשבתי
בעצבנות.
שמעתי קול מאחוריי, וניחשתי שזו היא. ברגע שהדמות הכהה הגיחה
מהצללים וחייכה אליי, זרקתי את המטרייה והתנפלתי עלייה
בחיבוקים.

מעולם לא הייתי כל כך מאוהבת, ומעולם לא הייתי כה נאהבת.

אחרי שהתייחדנו במשך כמה דקות היא הסתכלה עליי במבט עצוב למדי
ולחשה "אנחנו צריכות לדבר".
"את נשמעת כאילו משהו קרה", השבתי לה עם גיחוך קל, בתקווה
להפוך את הכל לסתם מתיחה כלפיי.
היא הרפתה ממני, צעדה לאחור והפנתה מבט. "את יודעת שאני אוהבת
אותך", המשיכה. "ואין מישהו יותר חשוב לי ממך, אבל אני לא
יכולה להמשיך את זה, אותנו." בהיתי בה במבט ספק מבולבל ספק
כועס, מנסה להבין מה קרה הרגע.
היא התקרבה וניסתה לאחוז בידי. "אני רואה בעיניים שלך שלא טוב
לך ואני..." "שלא טוב לי?!" קטעתי אותה בכעס, "מעולם לא הייתי
שמחה כמו שאני אתך!" "לא," היא עצרה אותי ושמה את ידה על פי
"את לא מבינה. זה לא מה שאת חושבת. זה פשוט ש..." "שמה?"
ניסיתי להבין ללא כל הצלחה.
"אני לא יכולה להסביר. יקירתי, תביני, את בשבילי השמיים והירח.
אני לא יכולה להתקיים בלעדייך, אבל אני באמת לא יכולה להסביר.
באמת שלא..." הרגשתי את הדמעות עולות ממעמקי גרוני ונאספות,
יוצרות מחסום למילים.
"אז... זהו? זה נגמר?" לחשתי בשקט, לא מבינה. "לא!" היא לחשה
עם חיוך מודאג והמשיכה, "זה לעולם לא ייגמר. זה זמני..." היא
חייכה והחזיקה את ידי חזק. זרם של דמעות פרץ ממני, ולאחר שהיא
גם הזילה מספר דמעות היא סימנה לי עם ראשה שזהו, הגיע הזמן.


היא העבירה את ידה בשערי, חייכה, ניגבה את הדמעות שזלגו
באיטיות על לחיי, אמרה לי "תחייכי", הסתובבה והתחילה ללכת
לכיוון הלא נודע.
וכך נשארתי במשך רבע שעה, עומדת לבד באמצע הפרדס, שהפך למקום
המפלט שלנו, נותנת לגשם של נובמבר להיספג בתוכי ותורמת לו קצת
מהדמעות האישיות שלי, ומחייכת.