יצאתי מהבית מוקדם כדי להספיק לתפוס מונית שירות לפגישה הזאת.
בדרך לכביש הראשי ניסיתי לסדר את החולצה שמהבוקר כבר הספיקה
להתקמט ולהצית סיגריה. "רועי", הזכרתי לעצמי. שמעתי את שמו
פעמיים בסך הכל וגם זה היה לפני חודש בערך, כשעשיתי את
הריאיון. "לאזור התעשייה", אמרתי לנהג המונית, מחכה לידו ולא
מתיישבת. רוצה שייתן לי עודף. המעצבן הזה לוקח את הזמן ולבסוף
טורח לפשפש בקופתו אחר עודף רק לאחר שהוא מגלה שחסמתי כמעט
לגמרי את המעבר. נסיעה של כמה דקות ואני כבר שם. מקדימה מדי.
לחוצה מדי. "משק - מרכז שיקום קהילתי" נכתב על השלט הקטן. לולא
הזכירו בניין צהוב, בחיים לא הייתי מגיעה לכתובת הנכונה.
בחוץ איזה בחור יוצא מהמכונית. לבוש כמו טכנאי מחשבים, אוחז
תיק מרובע מעור חום ומחייך אליי חיוך של סרסור שהרוויח עכשיו
מיליון דולר. החרא הקטן ניגש אליי ואומר שהאוטובוס לא יגיע.
הבטתי בו במבט הכי מזלזל שיכולתי לגייס ואחרי נשיפת עשן סיגריה
לכיוונו עניתי שאני לא מחכה לאוטובוס. "הכול בסדר?" הוא שואל,
המושתן. "הכול אחלה, אתה יכול להמשיך הלאה!" עניתי. "כן, אני
רואה שאיתך אני לא מגיע לשום מקום", אמר במבט ספק נעלב ספק
מאשים והמשיך בדרכו. לא התרגשתי. סידרתי שוב את החולצה שמשום
מה נטתה להתרומם בכל פעם שהזזתי את ידי, הצתתי סיגריה נוספת
והמתנתי מחוץ למבנה המלוכלך. גרם מדרגות קצר הוביל מן הכניסה
עם השלט. כיביתי את הסיגריה ועליתי במדרגות מזוהמות לקומה
השנייה בבניין. שומר עם מבט מנומנם בדק לי את התיק ושאל לאן.
"יש לי פה פגישה עם רועי", עניתי, מישירה מבט אליו, מנסה
להסוות את ההיסוס בקולי באמצעות הרמת סנטר זעירה.
הוא הצביע לי על כיסאות בהמשך והמשיך להביט בי בזמן שהלכתי
והתיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים שהוצבו במסדרון.
מולי התיישב איזה דפוק. לבוש בסוודר למרות שחם היום. הרגשתי
איך הוא מביט בי, סוקר אותי עם העיניים הקטנות שלו. החלטתי
שנמאס לי לדגמן ונעצתי בו מבט חודר. הוא מצדו הסיט מיד את
עיניו לנקודה בלתי נראית בחלל ועשה את עצמו מרוכז כל כולו
בנקודה הזו. לפתע הוא קם. הלך במהירות למדף שנמצא על הקיר
לידנו. הליכתו הייתה מוזרה, גבו היה מתוח וישר, כתפיו משוכות
לאחור וזרועותיו התנדנדו כמו שתי משקולות לצדי גופו.
הקוקו הזה הושיט אז את ידו לעבר כפית פלסטיק שהייתה מונחת על
המדף והזיז אותה קלות. לאחר מכן התרחק מספר צעדים לאחור כדי
לבחון את מעשה ידיו ושוב התקרב והזיז את הכפית. "וואי איזה
דפקט", חשבתי לעצמי, משועשעת למדי מהסיטואציה. כדי להעביר את
הזמן פניתי אליו בטון הכי דידקטי שיכולתי לגייס (קול כזה של
מורות בפנסיה) ושאלתי אותו לשמו לאחר שהתיישב. "שמוליק", הוא
ענה ועיניו נעו באי נוחות מצד לצד, מסרבות להתביית על עיניי.
המשכתי לשאול אותו באיטיות ובקול רך, כאילו דיברתי עם ילד,
לגילו, למקצועו ועוד כהנה וכהנה שאלות שלמען האמת אפילו לא
הקשבתי לתשובה עליהן. רציתי לשאול שאלה אחת בלבד ועתה משהרגיש
יותר בנוח בנוכחותי יכולתי לשאול אותה מבלי להרגיש רע עם עצמי.
"למה אתה בודק את הכפית?" שאלתי כבדרך אגב. "הכפית שומרת לי על
הראש", ענה. כמעט פלטתי צעקת "יש". ידעתי שהוא משוגע, ולא סתם
משוגע, אובססיבי קומפולסיבי, גם את זה ידעתי.
שמחתי וטפחתי לעצמי טפיחה בלתי נראית על הכתף.
שמוליק החל להסביר לי איך אסור לאנשים שעובדים איתו במפעל
המוגן לגעת בכפית ואיך הוא עצמו מחליף אותה מדי פעם, "כל
חודשיים ליתר דיוק". שמוליק חדל מלדבר ונפנה להביט בדלת
הכניסה. הבטתי גם אני. בחור בשנות העשרים המאוחרות לחייו נכנס
עכשיו, לחץ את יד השומר בחמימות וחייך. הרגשתי איך הלחץ מהדק
את הישבן שלי לכיסא וגורם לנקודה הזאת שמעל העין הימנית לדקור
בכאב. מיד סרקתי את לבושו, דרך דיבורו, מבטו, משקפיו העגולים,
הדרך שבה המשיך לחייך גם לאחר שהמשיך להתקרב לעברי ולעבר
שמוליק.
"יעל?" שאל כשהחיוך על פניו מתרחב אף יותר. "כן", עניתי לאט,
חושפת טור שיניים. "אני רועי", המשיך. הרגשתי איך הוא מעביר את
עיניו מגופי, אל היד המושטת לעברו ואל עיניי. המניאק ניסה
לראות לי לתוך הנשמה. הרגשתי איך הוא מבחין בזיוף שבחיוכי
ושומע את המתח בקול שלי. שוב החולצה התרוממה. החזרתי את היד
ויישרתי אותה. רועי המשיך לעמוד לידי.
גייסתי את המיטב שבחיוכיי כשרועי הציע שניכנס יחד למשרד של
העובד הסוציאלי. בעודי הולכת לא יכולתי שלא להרגיש כאילו
שמוליק, רועי, השומר המנומנם ועוד כמה מהדפוקים שהיו שם
מסתכלים עליי במבט משועשע, רואים את הלחץ משתלט לי על הגוף,
מרעיד קלות את הידיים ומקפיץ שריר בזוית העין.
עובד סוציאלי מכוער למדי היה שרוע על כיסא במשרד שנכנסנו אליו.
אפילו לא קם ללחוץ לי את היד, רק מלמל את שמו, שם שלא ממש
הצלחתי לקלוט. התיישבתי מכווצת על הכיסא מולו בזמן שרועי קירב
כיסא נוסף לידי והתיישב מחויך.
"המטרה של החונכות פשוטה", אמר העובד הסוציאלי המכוער ויישר את
משקפיו. "המפגשים יתמקדו בפעילות חברתית, ביציאות למקומות הומי
אנשים, בביסוס תקשורת בין-אישית ביניכם. צריך לעבוד הרבה על
אמון ביניכם ועל אמון כללי באנשים, אמון בסיסי", אמר הסוציאלי
והישיר מבט שואל אליי כאילו לברר אם יש לי בעיה עם זה. הבנזונה
הקטן המשיך לנעוץ בי את המבט הספקני גם אחרי שעניתי לו "לא,
בטח שלא". הרגשתי כאילו סימן עליי איקס גדול כבר מן ההתחלה
ושהוא יודע שלא אעמוד בכל הדברים שהוא דיבר עליהם. המשכתי
להנהן בראשי, לחייך ולענות בנימוס לכל שאלותיו אבל ידעתי שהוא
חושב שהרבה טוב לא ייצא מהחונכות הזאת. רועי דווקא היה אופטימי
ולמרות ששתק בחלק גדול מהשיחה, נראה היה שהוא מאוד נלהב
מהתוכנית. "הוא בסדר זה, הוא בעדי", החלטתי.
סיימנו את הפגישה בקביעת מועד לפגישה הבאה, רק ביני לבין רועי
הפעם, והחלפנו בינינו מספרי טלפון.
ירדתי במורד המדרגות במהירות. חוזרת אל הרחוב. סיגריה שהדלקתי
ניחמה בעשן שלה שעטף אותי בשלווה קרירה. ישובה במונית כבר
חייכתי לעצמי כשהסתכלתי על שתי הפרחות שישבו ליד הנהג ודיברו
איתו על דברים מטומטמים שרק פרחות ונהגי מוניות מדברים עליהם.
שקעתי במושב, נרגעת ומשועשעת מהסיטואציה. מחשבה על רועי
והחונכות חלפה בראשי לפתע. "אני אצליח. אני אהיה החונכת הכי
טובה שהייתה אי פעם לפסיכי הזה", אמרתי לעצמי ויישרתי את
החולצה המעצבנת ששוב התרוממה וחשפה תחתיה בטן.