היא היתה חזקה, אני זוכר. היא היתה אחת מאלו שתמיד יוציאו מהפה
את המחשבות שלהם מתורגמות למילים, בלי לתת חשבון.
המילים הכי חזקות ובוטות, כדי להשאיר הכי הרבה רושם שאפשר.
אני זוכר שהיא היתה חזקה בעיניי, בעיקר בפעם הראשונה שפגשתי
אותה.
היא לא הכירה אותי עדיין, או שבעצם אולי כן. אף פעם לא דיברנו,
אני רק זוכר שהייתי רואה אותה עוברת במסדרון וכבר מהחזות שלה
יכולתי לראות שהיא חזקה.
המון שחור היה בה, המון עוצמה, וכאב שהפך לכוח.
עין אחת שלה תמיד היתה מוסתרת מתחת לשיער שחור חלק, ובשניה
יכולתי לראות כמעט תמיד ניצוץ של דמעות שעומדות לפרוץ בכל רגע,
אבל היא עצרה אותן תמיד. כי היא חזקה.
והמילים החזקות שלה עיטרו את הפה הקטן עם השפתיים המלאות שהיו
צבועות באדום.
אני מודה, היא סיקרנה אותי. הייתי כלום לעומתה, אבל מצאתי את
כל הדברים הכי טובים שיכולתי למצוא בעצמי כדי להרשים אותה.
אני טוב בזה, בלהתחפש. אז עטיתי על עצמי את הדמות שהיא תאהב,
והיא באמת אהבה.
אולי זה היה האיש שתמיד רציתי להיות, היא הוציאה ממני את הכי
טוב שבי.
צביעות זו בטוח לא היתה, וגם התחפושת הפכה אמיתית עם הזמן.
הייתי עצמי וכבר לא הייתי צריך לשחק, חוץ מבמשחקי כוח שהיא
הציבה בפניי.

אני זוכר את הפעם האחרונה שדיברנו. אז כבר ידעתי שהיא לא מי
שחשבתי שהיא.
אני זוכר שאמרתי לה שאין לה שום עמוד שדרה, וכל הכוח שהיא
משדרת הוא בעצם הצגה שהיא מעלה כדי שכולם יחשבו שהיא משהו אחר,
משהו שהיא לא.
חשבתי לעצמי שהיא כבר בכלל לא מעניינת או מסקרנת אותי, כל כך
התאמצתי להתקרב אליה ולהבין מה עומד מאחורי כל הכוח הזה, עד
שהכל נחשף והתברר לי שהיא בדיוק כמוני וכמו כולם.
לא אמרתי לה את זה, אבל אני זוכר שהרגשתי שהיא יכולה לקרוא את
המחשבות שלי ולדעת בדיוק מה חשבתי באותו רגע. אני זוכר שהדמעות
שהיא התאמצה כל כך לעצור התפרצו אז, והשפתיים האדומות רעדו.
היא היתה כל כך חלשה, בדיוק כמו כולם.