זה היה חייב לבוא מתישהו. לפחות עכשיו אני אוכל להיות איתה.

שוב נוסע על 160, שוב כביש בין מודיעין לירושלים, שוב אין
תאורה. נכנסתי בעמוד חשמל, לא חשבתי יותר מדי לפני זה.
לא נראה לי שהרגשתי פחד.
אני זוכר איך יצאתי מתוך הגוף, הסתכלתי על עצמי בפעם האחרונה,
ואז הרחתי את הדשא מלמטה.

איך זה התחיל?

קיבלתי רישיון. העברתי את השלושה חודשים עם מלווה בצורה חלקה.
אפילו הערה אחת לא קיבלתי מאבא שלי. לא חושב שהיתה לו סיבה
גם.
אותו יום שבו נגמר לי המלווה היה היום של השנתיים שלי ושל חברה
שלי. החלטנו לצאת.
היה לנו את אחד הימים היפים ביותר. אכלנו במסעדה טובה, טיילנו
לאור הירח לאורך הים. אפילו ישנו על החוף. מי יכול לתאר לעצמו
כיף כזה? לא אני, לא עכשיו, בכל אופן.

ככה עברו לנו עוד 3 שנים. אהבתי אותה יותר משאהבתי כל דבר
בעולם. היא היתה חשובה לי מכל.
אבל החיים, כך מסתבר, לא היו לטובתנו כל כך. הם כנראה העדיפו
לפסוח עלינו בשורת הרחמים המרובה.
כעבור 5 שנים ביחד, גילו שיש לה לוקמיה. היה מאוחר מדי בשביל
לנסות אפילו לטפל. כעבור חצי שנה היא כבר היתה מחוברת למכונות
ולא היתה יותר ממכונה כבויה בעצמה. כל מה שיכולתי לעשות היה
לשבת לידה יום וליל וללחוש לה לא לעזוב אותי.
כעבור לא יותר משלושה חודשים לאחר מכן אמרו לנו הרופאים שאין
כבר מה לעשות. היא עברה לעולם "טוב יותר". כך הם ניסחו את זה.
כל כך רציתי לעבור לעולם הטוב יותר הזה איתה, להיות איתה עוד
קצת זמן. לאהוב אותה עוד קצת, להרגיש אותה קרובה אליי עוד
קצת.

במשך שבועות שוטטתי ברחובות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מילים
נזרקו אליי אך פגעו בחומה. חומה שנבנתה במשך החודשים שישבתי
לידה בבית חולים והקשבתי לנקישת המכונות. לקצב הקבוע שלהן, קצב
החיים, כך אומרים. כל כך שונה ממה שהן סימלו באמת.

7 שנים עברו מאז. לא יותר מדי השתנה. התארכו לי הפנים מעט,
רזיתי, אבל לא שום דבר קיצוני.
סיימתי לימודי משפטים, וכבר התחלתי את שנת ההתמחות שלי.
בעיות של כסף לא היו יותר מדי, המשפחה תמכה בי כמה שהייתי צריך
בעניין הזה.
עם בחורות לא הייתי בתקופה הזאת. יכולתי. הזיכרונות ממנה עוד
היו כל כך טריים, כל כך חזקים, כל כך שרטו לי את הלב.

לילה אחד קיבלתי שיחה לבית. זה היה החבר הכי טוב שלי. הוא ועוד
כמה מהחברים אמרו שהם רוצים לנסוע קצת, להשתחרר, אז נסענו,
הלכנו למסיבה, שתינו את כל כמות האלכוהול שאפשר להכיל בגוף
אדם. לא נהניתי כך שנים אני חושב. היתה מוסיקה טובה, כמות שתיה
שיכולה למוטט סוס והיו לי החברים שלי שהיו איתי.
לא חשבתי כמה רע יכול להיגמר אותו ערב.
בחזרה הביתה נפרדנו, כל אחד בכוחות עצמו.
המחשבות התחילו להציף אותי שוב, והתמונות שלה חזרו אליי שוב
לראש. ראיתי אותה יותר ברור מתמיד. היא צפתה בי, ואני התבוננתי
בה, בלי מילים, בלי מחשבות מיותרות. פשוט התבוננו זה בזו
והרגשתי את גופי מתרומם.
מה שלא נקלט עד שלב מאוחר יותר - גופי בהחלט התרומם ואף ניפץ
את השמשה הקדמית של הרכב שלי.
צפיתי בעצמי מפונה על אמבולנס, צפיתי בלוויה שלי. את אמא שלי
בוכה, ואת אבא שלי סובל מעבר למה שדמעות יכולות לשחרר.

זה היה חייב לבוא מתישהו - מוקדם מאוחר מאשר לעולם לא.
לפחות עכשיו אני אוכל להיות איתה.