בבוקר כשהציץ מספר 2 אל השעון ליד המיטה וגילה שהשעה כבר הרבה
מעבר לשעה בה היה צריך לקום, זינק מהמיטה ולבש במהירות מכנסי
ג'ינס וטי שירט וטס במהירות לצחצח שיניים ולשטוף פנים.
זו הייתה פגישה שהוא לא יכול היה להחמיץ - עם מספר 8. היא
הייתה המספר הנאה ביותר שאי פעם ראה, היא הייתה גבוהה וחטובה
וגם ידעה בדיוק מתי הזמן המתאים לספר בדיחה גסה או סתם בדיחה
מצחיקה על מספרים אי-רציונלים או איקסים שמזמן איבדו את וואי.
זה קצת מצחיק לספר על אהבה בין מספרים כי הם לא בדיוק טיפוסים
רגשניים והכול אצלם הולך לפי משוואות קבועות, כמו השורשים
ריבועיים שתמיד מתעקשים לצאת רק עם מספרים חיוביים או מספרים
אי זוגיים, מתבודדים, שיוצאים רק עם מספר זוגי שישלים את סכומם
ל- 10. אבל אצל מספר 2 ומספר 8, זה היה סיפור אחר. אהבה ממבט
ראשון, יותר נכון שני, כי אצל מספר 2 אף פעם לא קרה מצב שהיה
ראשון.
זו הייתה הבעיה של מספר שתיים, הוא תמיד, אבל תמיד היה יוצא
שני. זאת אומרת, אם היה מגיע מישהו לתחנת האוטובוס הוא תמיד
היה אחריו, אם נתנו תעודות בבית הספר הוא אף פעם לא היה מקבל
ראשון, רק שני.
בגלל זה הוא תמיד שנא את מספר 1. מספר 1 היה הווינר של הכתה
ביסודי, מלך כל התיכון והוא גם היה קצין הרבה לפני מספר 2 כי
הוא גם הספיק להתגייס ראשון ולעבור את כל המבחנים ראשון. מספר
2 שנא אותו דווקא בגלל זה, כי מספר 2 לא היה פחות טוב ממספר 1,
פשוט כל דבר שהיה עושה, היה מסיים אולי שניה אחרי שמספר 1 כבר
הספיק לסיים.
עכשיו, שוב הרגיש מספר 2 שהוא הולך להגיע שני לפגישה, אחרי
הכול הוא קם שתי דקות יותר מדי מאוחר. אחרי שצחצח טוב את
השיניים והסתרק טוב במסרק, התגלח קצת בפנים ועשה פרצוף כזה
מנומנם מול המראה, הוא היה מוכן ללכת.
הוא מיהר החוצה אל הרחוב העמוס מספרים ודהר אל הפארק עם אנדרטת
ה-0 הענקית שציינה את מותו של גדול המספרים, שם היה אמור לפגוש
את מספר 8. כשהגיע לאנדרטה עצר בתדהמה ליד הספסל השני בפארק
כשמול עיניו ראה את מספר 1 מחבק בזרועותיו את אהובתו, מספר 8.
במבט חורמה חטף מספר 2 איזה מינוס שהיה שייך לאיזה 9 קשיש
שהשתמש בו כמקל הליכה, והתקדם אל הזוג בספסל.
"הפעם אני לא אתן לו" אמר לעצמו מספר 2. "לא הפעם..." הוא כמעט
לא שם לב שמרוב שהדם עלה לו לראש הוא כבר התחיל לרוץ בזמן
שמספר 1 עוד היה שקוע בשיחה ידידותית עם 8. מספר 2 לקח את
המינוס ובחבטה של אוהד בייסבול מושבע חבט מכה של הקפה שלמה
בראשו של מספר 1 שפשוט צנח ארצה ומת.
מספר 8 פלטה צרחה וכל המספרים ברחוב הביטו ונדהמו. מספר 2 זרק
את המינוס בכוונו של מספר 9 הקשיש שהסתכל בדריכות על המתרחש
וסינן כל מיני משפטים על ההתדרדרות של המדינה.
ומספר 2? כל זה לא הזיז לו בכלל. נמאס לו להיות תמיד להיות
במקום שני, הוא רק לקח את הפלוס ששמר בכיס למקרה חירום, טען
אותו והתאבד.

"אבל אחרי הכל, זה רק מספרים..." אמר לי חבר אחד אחרי שסיפרתי
לו את הסיפור. "נכון, זה רק מספרים", עניתי, אך בתוך מוחי כבר
שקלתי איך להגיד את זה למספר 8 שהזילה דמעה אחת יותר מדי על
שני מספרים שהתאפסו.