רצף תמונות אימפרסיוניסטיות של שמשיות על גדת הסיין נמרחות אחת
על גבי השניה ומתמוססות לכדי צלילים רכים מקובצים באקורדים
שהפסיקו זה מכבר לצרום והלכו להשתזף בשמש הבורגנית,
שקופים, האור עובר דרכם ומחמם את הדשא שמעליו, הם מרחפים להם,
לא בשמחה ולא בעצב אלא בשניהם, ואין בהם דרמה או שעמום וגם לא
שניהם, אלא הם סתם שם, כמו בני אדם או חופים חוליים או תמונות
של שמשיות, או פרפרים שהם כל כך יפים אבל אף פעם לא שלך;
על פרח, או על יד, אבל לעולם לא ברשת; וכך גם האקורדים,
בוהקים כמו שמש שיצאה דרך ענן והתפצלה לכל צבעיה, הם פרוטים תו
תו, זורמים לא כמו המים, כבדים, אלא קלים; כמו קרני אור
שבריריות של אחר הצהרים, מתפצלים ימינה שמאלה ומתפוגגים.