הוא קרא לעצמו מר מאידנק, וחייו היו חיים בצד השם. הכל התחיל
כאשר היה בגיל 16. הכיתה שלו יצאה לטיול בירושלים, ובמסגרתו
ביקרו התלמידים במוזיאון יד ושם. האויר במקום היה דחוס, משא
ההיסטוריה הכבד. הנשימה משתנה, ההילוך מאט מהקצב. זוועות נפרשו
מול עיניו, זוועות שאין להכילן, ודמיונו סער היכן שהתמונות
והמיצגים הפסיקו. כי אלפי נעליים בלויות הן לא רק נעליים, אלא
האנשים שנעלו אותן. והמידע המשיך לזרום, רכבת עמוסה מול קרון
ריק, משרפות מבחוץ ומבפנים, תמונות שלדים מהלכים, ילדים
מבוהלים. ונאצים, ונאצים ונאצים. נאצים גבוהים, תמירים, עם מבט
מתנשא, עם עמידה של עליונות. ואחד מהם מכוון בקלילות אך
בנחישות את אקדח הלוגר שלו אל עבר אשה מבוהלת שמכסה את פניה,
ואפשר לדמיין את הכדור יוצא מבית הבליעה אל היצור העלוב
שבדרכו. שנתיים שהוא הריץ את התמונה הזו בראשו. שנתיים. עד
שהזדמן לו לעמוד באותה התנוחה. הוא לא היה אנטישמי, חס וחלילה,
הוא היה יהודי, והוא סלד מהנאציזם בכללותו, אבל לא מהעמדה.
אפשר לומר שהוא היה בנאדם חלש וכך הוא מצא את כוחו. זו תהיה
קלישאה. האם בנאדם לא יכול לאהוב כוח מבלי להיות חסר אותו
לחלוטין?
בחורף הוא עמד מול חלון הראווה של חנות נעליים ובהה במגפיים
שחורות ארוכות. הוא עמד שמה כחצי שעה, ואז עזב. חורף לאחר מכן
הוא כבר קנה זוג מגפיים כאלו, ואימו לא הבינה מדוע הוא מיעט
לנעול אותן. בחורף הבא הוא כבר קנה מכנס אפור מבד, וגם כובע
שאפשר לראות בו דמיון מסוים לכובע נאצי. הוא אילתר. הוא צייר
על גבי בד סמל אס.אס. וטמן אותו עמוק במגירה. כאשר אף אחד לא
הסתכל, הוא הוציא אותו והצמיד אותו לקדמת הכובע כאשר חבש אותו.
סכין כבר הייתה לו ממקודם, מימי המחנאות בצופים. הוא היה כמעט
נאצי, היתה חסרה לו רק חולצה. בקיץ הוא הצליח למצוא חולצה
יחסית דומה, שיכול היה להשתמש בה לצרכיו. אקדח הוא השיג אחרון,
אבל די בקלות. הוא גנב אותו מהתיק של אחד המורים בבית הספר
שלו. ואז הוא עמד, בפעם הראשונה כמר מאידנק מול הראי. מבטו גא,
פניו מוטות לצד ועיניו מביטות למעלה. הוא קרא לעצמו מר מאידנק
כי מר אושוויץ נשמע פחות טוב.
הוא החל להסתובב ברחובות לבוש בתלבושת, רק לא בשעות היום, אלא
מאוחר מאד בלילה. כל עובר אורח הקפיץ אותו והוא הסיר מיד את
כובעו למולו. כדי לא להשתעמם הוא הפך את טיוליו הליליים
למשימות. משימת אקציות היתה לעבור בחצרות הבתים ולחפש בתיבות
הדואר האם רשומים בבניין כהן או לוי. היו לו עשרות רשימות מסוג
זה. הוא גם סימן במגן דוד קטן, ציור זעיר שרק הוא יכול לראותו,
את דלתות הבתים. השלב הבא היה לדפוק על גבי הדלתות. הוא נקש
בחוזקה על הדלת של מר לוי או כהן בשלוש בלילה וברח. הוא הציץ
מהפינה וראה כיצד האור נדלק בדירה ושמע את הקולות אשר קמו
בבהלה. הם חזרו לישון עם חשש בליבם, והוא נותר ער, ליבו דוהר
בשיכרון חושים.
אימו החלה לחשוד, ומכיוון שהיא יהודיה מסריחה, הוא דן אותה
למוות. הוא היה אמור לצאת לגדנ"ע עם כיתתו, אבל לפני שיצא,
בבוקר בבוקר, הוא פתח את הגז כשאימו ישנה. הוא סגר את כל
החלונות ובדק שהם אכן אטומים. "ציקלון B"  הוא לחש באוזנה לפני
שיצא וסגר את הדלת ל"תאי המקלחות". הוא היה לבוש מדים כאשר
קראה לו המחנכת לבוא איתה לאחד הפריקסטים. במבט אוהד היא שוחחה
איתו, הולכת סחור סחור עד אשר גילתה לו את האמת המרה. מבטו היה
קפוא, מבט אשר היא פירשה כהלם, אך הוא רק בהה בשרשרת מגן דוד
שעל צווארה. היא תהיה האשה שאליה יכוון את ה"לוגר" שלו. יש לה
אופי של יהודיה. קולה ההולך ומתעמק ככל שהיא מתקרבת לומר לו את
אשר יש לומר, העקמומיות שבדיבורה. היא סיימה באומרה שהיא תיקח
אותו כעת במכוניתה אל ביתו. הנסיעה הייתה שקטה, על דרך חשוכה
ומבודדת. הוא ביקש להקיא. היא עצרה את מכוניתה בשוליים ושניהם
יצאו מהמכונית לעבר השדה אשר בצד הכביש. היא עמדה לומר משהו,
משהו כמו שלא יתבייש אם הוא רוצה לבכות, כאשר הוא פנה אליה,
עדיין במדים שלא היו אמנם נאציים אבל בהחלט היו מספקים לטעמו.
אקדחו נצץ לאור הירח ופעולתה הראשונה הייתה רתיעה, אבל רתיעה
שמקורה עדיין רק בהפתעה. הוא נבח "רדי על הברכיים!". עכשיו
האיום חלחל סוף סוף לתודעתה, ואימה הציפה אותה בלי יכולת לזוז.
"שנל!" הוא צעק, והיא התקפלה על האדמה הקרה. עיניו ברקו, והיא
היטתה את פניה ממנו, מתחילה למלמל מבין שפתותיה תחינות לליבו.
הוא לא נתן לה לברבר יותר מדי וגאל אותה מייסוריה כאשר סחט את
ההדק בקלות. קול הנחיתה על הקרקע. הוא לקח ממנה את מפתחות הרכב
ונסע באיטיות לעבר עירו.
הוא החנה את המכונית רחוק מעט מביתו וצעד ברגל. כאשר הגיע
לביתו ראה שהמשטרה עוד שם. הוא חתך ימינה והלך עד אשר הגיע
לגינה הציבורית הגדולה שבאזור. הוא נם שם בלילה, חבוי בין
השיחים, מצונף בתוך המעיל הצבאי.
בבוקר הוא קם דואב למשמע רחש של רחרוח ולאחריו קולן של נביחות.
הכלב של השכנים עמד לחשוף אותו. הוא שלף את הסכין מהמגף
הצבאית, שם החביאה כמו חייל אס.אס. מיומן, ושיסף את גרונו של
הכלב החביב שהופתע לחלוטין לחוש את טעמו של המוות. הוא זרק את
גופת הכלב לפח הסמוך, פיזר מעליו עיתונים שהיו זרוקים במקום
ומעט זרדים יבשים, והצית את הערימה בעזרת מציתו. הוא לא התכוון
להישאר בסביבה כדי לחזות במחזה ומיד פנה לכיוון בית הספר
התיכון שלו.
גם ליד התיכון הוא הבחין בניידות משטרה. הוא חמק אל בין
הרחובות הקטנים שליד, ורק במזל לא הבחין בו השוטר שעמד ליד שער
בית הספר. הוא צעד כך מספר שעות, מציץ מדי פעם לצדדיו. את
האקדח הספיק להשליך באחד הפחים הגדולים, עטוף בניילון אטום כדי
שלא יהיה ניתן לנחש שזה אקדח. הוא קרב לבית הספר היסודי שבקצה
העיר. הוא לא למד שם מעולם אבל היו לו חברים שלמדו שם, לכן הוא
הכיר פחות או יותר את מבנהו. בפנים, בחצר, הוא ראה ילדים
משחקים. הוא דילג מעל הגדר וניגש אליהם. "שלום" הוא קרא, והם
ענו לו בהתלהבות האופיינית כל כך לילדים. "מה אתם עושים" שאל.
"אנחנו משחקים" ענה לו ילד כבן 7 עם שיער קצר שנראה כאילו אמא
או דודה שלו סיפרו אותו.
הוא אחז בעדינות בפניו של הילד כך שיכול היה להביט בעיניו
ולחייך אליו חיוך חמים ושאל "במה?"
"אנחנו עושים הצגה, אני המלך וגלי היא נסיכה, ועומר הוא האביר
שהורג דרקונים"
"תתנו לי לשחק גם?"
"כן, אבל מה אתה תהיה?"
"אני אהיה השוטר"
"בסדר"
כך הוא שיחק איתם ונלחם איתם והשתולל איתם, עד אשר עומר הרג את
הדרקון.
"עומר, למה הרגת את הדרקון?" שאל אותו בקול מאיים.
"הוא רע, הוא דרקון רע"
"הוא לא דרקון רע, אסור להרוג סתם ככה, אתה תצטרך לבוא איתי
לתחנת המשטרה"
עומר התחיל לבכות, אבל מר מאידנק לא ויתר, הוא עשה עם כף ידו
צורת אקדח והורה לעומר להרים ידיים. הוא צעד מאחוריו כאשר עומר
מרים את ידיו והוביל אותו הרחק מחבריו, אל מחוץ לבית הספר, אל
הגבעה שהתנשאה בפאתי העיר. שם, בצד הגבעה, יש מצוק שבתחתיתו
אדמה מסולעת וקשה. עומר הפסיק לבכות, אבל עוד נראו כל לחייו
פסים פסים של דמעות יבשות. המעקה היה מעט גבוה, אך כאשר ביקש
מעומר להיצמד אליו, פניו אל החוץ, הוא ניגש מאחוריו, הרימו
והטילו אל התהום בקלות יתירה. הוא הסתובב במהירות, כחייל
ממושמע, ופנה לשוב לביתו. הוא הרגיש שהוא כבר חייב לחוש את מדי
האס.אס. שלו מעל עורו.
ליד ביתו עדיין חיכתה ניידת, אך כמרגל טוב הוא הבחין שמבטו של
השוטר הצופה לא היה ממוקד לרגע על דלת הכניסה וניצל הזדמנות זו
לחמוק פנימה. דלת הבית הייתה פתוחה והדירה הייתה מבולגנת.
לאכזבתו הוא לא מצא את מדיו בארונו ולכן נאלץ להסתפק בחריטת
צלב קרס על גב ידו שיסמל את השתייכותו לאס.אס. זה כאב קצת אבל
הוא חש שזה שווה את הכאב.
השוטרים שנכנסו פנימה מצאוהו מנמנם על הכורסא בסלון. הם העירו
אותו בעדינות, אבל קשה היה שלא להבחין במבט הבהלה שניבט מפניו
כאשר הבחין שמעיריו הם שוטרים. יחד עם זאת הוא מיד התעשת ושינה
את פניו להבעה הקפואה והמתנשאת שתרגל כל כך הרבה פעמים מול
הראי. השוטרים אחזו בו וכפתו אותו באזיקים. הוא חש כחיה בשבי,
אדם עליון אשר אינו ראוי לגורל כזה. עדיין היתה ברשותו הסכין.
למזלו השוטרים נהגו בזלזול מה וכפתו את ידיו מלפנים ולא מאחורי
גבו. הוא שלף את הסכין בהיחבא ממגפו ונעץ אותה בביטנו, כי
העדיף להתאבד מליפול בידם. הכאב היה חד ונשימתו חדלה לכמה
רגעים, אך הוא המשיך עדיין לנשום מתוך כאב וייסורים קשים
שנמשכו כשעה. מקץ זמן זה גם ניידת הטיפול הנמרץ לא הצליחה
להצילו והוא נפח את נשמתו המיוסרת כשמבטו נישא אל על, להיכן
שידו הייתה אמורה להצדיע עם מות גיבורים.