עוד כמה כאב יראה עם ישראל, עוד כמה ילדים יפלו למענה, עוד כמה
הורים יבכו, עוד כמה אחים ואחיות ישארו בודדים.
הסוף לזוועה אינו נראה לעין, אך נמצא בתקווה שבלב כולם.
כל יום עוד ועוד משפחות נוטלות חלק באבדות ובכאב המייסר כל פעם
מחדש, כאילו הוא הראשון.
אנו הכנסנו את המוות לחלק משגרת חיינו, ואין לכם מושג עד כמה
מילים אלו צורבות בליבי, כיוון שדבר זה מראה עד כמה איבדנו את
הערך לחיים, עד אשר הם באים ונוקשים על דלתינו.
אני שואל את עצמי ומנסה לדמיין אילו אני הייתי אחד האחים, אחד
ההורים, אחד החברים שחלקו בכאב, כיצד אני הייתי מגיב, ואיני
יודע להשיב על כך. איני רוצה לדעת, להשיב על כך. אך דבר אחד
אני כן יודע, שגלגל זה חייב לעצור, שהמצב בו חיים נגרפים לאיטם
כמו לא היו, חייב להיפסק.
איני יודע לתת פיתרון סופי, אך כשאדם נמצא במצבם של השכולים
הוא אינו רואה דבר מלבד זעם וכאב, ולא מעניינות אותו כל הדרכים
הנכונות להגיע לשלום.
אם הדרך לשלום סלולה באבדות חיים, אזי אין סופה בשלום, כי אין
סופה כלל קיים.