גופך היה עטוף זיעה קרה
ומבט המום נסך עצמו על פניך המשורטטות לתלפיות.
יכולתי להרגיש את ליבך מתדפק בתוכי,
לוטפת קלות את בשרך.
פעם היית תופס פרפרים
ומכיל אותם בצנצנת שקופה.
היום, אתה פרוש כולך לרגליי
תחת הזכוכית,
שמפרטת את כל מעלותיך.
כמה אנושי היית,
יכול היה לטעות כל בן-תמותה, ולהכיר בך ככליל השלמות,
אך חולשותיך
היו אגורות באבנטי.
לגמתי אותך בקשית מעוטרת,
גומעת כל אברון תאי שמפעם בך.
וכל אותו זמן, צל של חיוך מסופק בזוית פיך,
הנאה צרופה של ערפול חושים וסבל.
עינייך עטו מבא מזוגג של אימה,
בעודי חובקת אותך לתוכי.
הכלתי את כל כולך, כמו כוס הקריסטל שהכילה את היין הקטיפתי
ששתינו יחד, שעות ספורות קודם לכן.
אז, כשהיית תמים כל כך, וקראת לי שירה מפתה מפיסת נייר
מקומטת.
ידעתי מה אשיג בקרוב, ומהרהרת, נשענתי לאחור בכיסא עץ המהגוני
המהודר, מחייכת אלייך, מעמידה פנים שמילותיך מוליכות אותי
שולל. לא הייתי אחת מאותן הנערות הצעירות שלך, ואתה, הו כמה
תמים היית.
לא ידעת כיצד אפיל אותך לרגלי, ערוותך הבהירה גלויה לעיניי.
חזותי הילכה עליך קסמים, גוף צעיר עטוף ניצני-נשיות. נתתי לך
להאמין כי ידך על העליונה, וברגע המתאים - חשפתי את המהלך
המנצח.

מאז אותו ערב מעולם לא נפגשנו, אך מוצאת אני לנכון להפרד ממך
בצורה זו. כעת, לאחר שתארתי בפרוטרוט כל זכרון משמעותי, אוכל
לתת לדמותך לחלוף מזכרוני, מותירה קוים כלליים בלבד.
אינני מתחרטת כלל על ההכרות עמך, היא הסבה לי עונג בשעתה,
והפקתי ממנה לקחים רבים.
אני משחררת את זכרון הווייתך מכלוב נפשי עכשיו.
אני מניחה שביום מן הימים נוודע זה לזו בנסיבות כאלו או אחרות,
אך אז אהיה שונה. שונה לחלוטין, יקירי.