למען האמת, לפעמים אני חושבת שזה הדבר שמתיש אותי הכי הרבה,
אפילו יותר מיום שלם של התרוצצויות ממקום למקום בלי לבקר בבית
אפילו פעם אחת.
לקום בבוקר, להקיץ מחלום הזוי, ובעוד שהתקרה עליה את מסתכלת
הולכת ומתבהרת להבין שהיא הדבר הראשון שקפץ לך לראש היום, זה
היא והעובדה שעוד לא דיברתן.
את ממשיכה את היום בלנסות להדחיק את המחשבות האלה, להדחיק
אותה, לנסות למצוא תעסוקה... אבל לרוב זה גובל בכישלון. לא שיש
לך ברירה, כי צריך ללמוד, צריך להתאמן, צריך לדבר עם מי שמתקשר
אלייך וצריך לבצע מטלות וצריך לחיות...
אבל איפשהו, בין השורות, את הולכת לאיבוד. משהו בך משתגע, משהו
בך לא מוצא את עצמו ומחפש ומחפש באובססיביות צורבת, כזאת שעושה
לך צביטה מטרידה בלב.
זה נמשך תקופה: לפעמים ימים, לפעמים שבועות, לפעמים שעות, ואז
זה נפסק. ואז יש חידלון. ואז זה כבר לא מציק, אבל גם שום דבר
אחר כבר לא מציק. שום דבר לא חשוב. פתאום אין לך שאיפות ואין
לך מטרות ואין לך שום רצון להמשיך את היום, את רוצה רק לעשות
משהו שאת לא מצליחה להגדיר, אבל בסוף את תמיד תסחבי עם זה עד
הלילה ותלכי לישון, ואחרי כמה בקרים זה הופך למן שגרה.
עם זאת, הפעם זה שונה. הפעם זה לא נותן לך לשכוח. למה? כי הפעם
זה הרבה יותר אמיתי. זה כבר לא רק בראש שלך, זה גם קורה
במציאות. ביום בהיר אחד היא גם תתקשר, תתנהג כמו חברה
מציאותית, חברה אמיתית, כזאת שמאחלת בהצלחה לפני המבחנים ומזל
טוב ביום ההולדת, כזאת שתתקשר אלייך כשהיא צריכה מישהו לדבר
איתו ואת יכולה להתקשר אליה בלי לדמיין תרחישים בהם את רק
ממציאה את החברות שלא בהכרח קיימת או לחשוש שאת סתם מציקה לה,
מן ביטחון כזה שמעולם לא היה לך בחברה.
אז למה מתיש? מתיש כי אם מתנתק הקשר, אפילו רק לכמה ימים, זה
הכל מתחיל מהתחלה, כאילו לא למדת מזה שום דבר, ושוב לבד, ושוב
תרחישים בראש, ושוב להשתגע,ושוב ללכת לאיבוד, ושוב לא אכפת
ושוב להתעורר מול התקרה. למה מתיש? מתיש כי את כל הזמן טורחת
לנתח את זה. למה מתיש? מתיש כי את כל הזמן טורחת לשאול את עצמך
אם זה נורמלי, או שיש בך משהו שונה משאר האנושות. למה מתיש?
מתיש כי נמאס לך לעבור את כל זה לבד. נמאס.