בתוך שלולית של אוקטובר המסרב להסתיים,
תפסו עיניי את מודעת האבל שלך,
מודפסת על נייר שהספיק להצהיב.
'האזכרה תתקיים מחר בבית העלמין המקומי'.
בית העלמין של זכרונות ילדותי.

לא זכרתי שנפטרת, ואולי אתה עדיין זוכר אותי, לפעמים אלכוהול
עושה ניסים. עברתי על המדרכה מול ביתך הישן, התבוננתי במרפסת,
וראיתי שכבר לא צומחת שם פטרוזיליה.

והוא ברך אותי פעם, מזמן, כשעוד היו לי קוקיות בשיער.
תפילה ישנה שכבר טבעה במצולות תודעתי ההולכת ומתפוררת.
שם את ידו על ראשי הקודח, היתה לו כוונה טובה.
ובין השורות כמו עלם הצורח בגמגום - את לא צריכה גיבורים, רק
בריאות ואושר.
אבל אני הרפתקנית, תמיד חיפשתי לי גיבורים כשלא הצלחתי להתגבר
לבד.
התמונה המקומטת הזו עוד טבועה במוחי -
רוח יבשה מנסה, ונכשלת, ונעמדת.
גינה פורחת בחציה, נותנת פריה, מתגברת על אדמה שהושקתה
בנדיקטין.
מרצפות צבועות מרוקו, מרצפת סדוקה, דמעתה לא נשמעת.
קול חריקת שרפרף מתנדנד, יד שעירה ורועדת על ראשי המגרד,
ותפילה ישנה שכבר טבעה במצולות תודעתי ההולכת ומתפוררת.