משנפרדנו -
זוכרת את ידיי, נוגעות בפנייך ומלטפות את שיערך?
זוכרת את קצב נשימותינו האחידות, מפנים ומחוץ, מפיחות חיים
באהבתנו?
זוכרת כשהיינו זהים, והיה די בחיוך?
זוכרת את הלילות והימים? זוכרת את ערב שישי ובוקר שבת? את מגע
ידי? את נשימותיי? את הימים? את הלילות? זוכרת את התפילות?

לילה ויום התפללתי, התפללתי שלא יגיע הרגע שבו אאבד את שפיותי
החומקת מבין אצבעות ידי. לצלילי מוזיקה שקטה ומתגנבת, איבדתי
לאט - קודם אותך, ואחר כך אותי.
את, שהיית העוגן שלי, היית עתה היבשה ההולכת ומרחקת, וכרגע את
כבר קו האופק. אך מאמצע בדידותי איני רואה מה מעבר.  מסביבך
הכול הפך למטאפורה של עצב. בדמיוני אני עדיין נושם אותך ומחזיק
אותך, עדיין מתפאר בך.

נשארה לי המוזיקה, וספר התורה. עכשיו אני מתחזק מצלילים חזקים,
גיטרות מתנגנות מאליהן, סלסולי פסוקים של מוסר השכל, משל
וקינה. אלך כל כברת דרך, עם אלוהיי, תפילותי ונגינתי. בחזרה
אלייך, היכן שלא תהיי.

כן, עבר עליי הרבה מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך. אני כבר מתפלל
בצורה שונה קצת, טיפה יותר מסודרת, מסדר לי קודם מניין, טלית
ותפילין, עכשיו יש לי מטרה בחיים, עכשיו אני מחכה למר משיח,
עכשיו אני ממתין לבואו, רכוב על חמור לבן או משהו. הוא יבוא
וישחרר אותי מכל זה. אמרו לי שהמשיח כבר הגיע - אבל איכשהו
עדיין לא רואים אותו. יקירתי - מבלבלים לי פה בשכל ואני אוכל
את זה עם כפית, אני יודע מה קורה לי ומה זה גורם לאנשים מסביבי
אך כבר אינני יודע איפה עוד ניתן לחפש את התשובה. למה הפסקת
לאהוב אותי?

הבנתי משהו. למערכת יחסים תקינה ונורמאלית בין שני אנשים, צריך
רק צד אחד שפוי. מדוע בינינו זה לא הסתדר? יפה שלי, אישה שלי,
את החפה מכל אשמה. את שבניתוח האישיות האחרון ההוא שסעת אותי
לשסעים כה רבים ועזבת אותי שבור לרסיסים רבים כל כך.

הסבירי איך הייתה בינינו כזו ליריות מטורפת. אני כותב סיפורים
ואת... את, עושה כל כך הרבה דברים. את המנגינה המתגנבת שלך,
המילים הסוערות. את מנגנת לי וכותבת לי על כל דבר קטן. בראותי
אותך, את מחזיקה מכחול ומסתכלת לי בעיניים. למה הפסקת להסתכל
לי בעיניים? למה הייתי צריך להיות שם, כשסיימנו השתלשלות
אירועים כל כך ארוכה בפרידה כל כך קצרה? וכמה מילים הייתי צריך
כדי לבנות, לעומת כמה שהייתי צריך בשביל לחדול? רומנטיקה
ליפי-נפש.  

כמה רגעים?  הרגע בו הסטנו מבטינו אחד מהשני, כאילו לראשונה
מאז ומעולם.

אבל בליבי מצאתי את התשובה, זה כולכן שלא בסדר. איך אתן עומדות
בצד מתכננות לכן, בעוד שדי בקריצה שלכן כדי לחרב ולהקים  עולם
מחדש. אמרת לי שאני כבר לא אותו דבר, שאני לא אותו אחד. שאני
כבר לא מצחיק אותך, ושאת כבר לא יכולה לדבר איתי. אמרת לי
שהשתניתי. אבל הבעיה זו את - שתמיד היית אותו דבר. אני הייתי
שונה מכולם, ואת, בדיוק אותו דבר.

כמה שאני בודד כרגע. בלילה הזה. בחושך הזה שמתאבך מסביבי, הולך
ונעשה מוחשי, עוטף אותי. היום לא הלכתי אל הרב, ואני אובד עצות
שוב. נהייתי מבולבל. מישהו אמר לי פעם שזה לא טוב הדבר הזה,
שאני עושה כרגע, שאני מזיק לעצמי. הוא צודק, כולן צדקו, אבל
כבר כל כך הרבה זמן שלא כתבתי.
אני שם ברקע כרגע "ערב ב' כסלו" של ערן צור, והוא תמיד מצליח
לבטא את עצמי יותר טוב ממני. אני טורף את נפשי כרגע, טובע
במערבולת הזו, זה בסדר.

מדי בוקר אני קם והולך לתפילת שחרית, השחורים האלה שם אומרים
הרבה דברים שאני לא כל כך מבין מה משמעותם, אבל שם לפחות אני
מרגיש שייך. אני חוזר הביתה ובדרך בודק אם מישהו השאיר תרומה
לישיבה, אם יש אני מוציא את הכסף ושם בכיס. אני חוזר הביתה
והולך להתנקות מכל הזוהמה שאני מרגיש שנמצאת עליי, מתוכי
ובתוכי. נכנס למקלחת ושוטף את עצמי דקות ארוכות במים הקרים.
אני מוריד את הכיפה, לובש על עצמי איזה סמרטוט זמין והולך
לקנות עם הכסף היחיד שיש לי מקופלת בקיוסק. המקופלת הזו, זה
הדבר היחיד שמחבר אותי בחזרה אלייך. אני עדיין זוכר כמה שאהבת
שוקולד. אני מסתכל על מקופלת ורואה אותך. אני פותח את האריזה
ונותן את המקופלת לאיזה ילד דתי שתמיד נמצא שם. הוא מחייך אליי
ואני מתעודד - לפחות יש לי עם בנאדם אחד בעולם כולו, שיש לי
איתו מערכת יחסים מועילה.

סימביוזה. הקדוש ברוך הוא חשב על מין כזה דבר, שיצורים חיים
צריכים אחד את השני כדי לחיות. יצורים מתעלקים אחד על השני ועל
ידי כך יוצרים מערכות יחסים מועילות לשני הצדדים המעורבים.
ועולם כסדרו נוהג. אך הקדוש ברוך הוא לא מספק פיתרון לאנשים
כמוני. הוא השאיר אותי מחוסר שותף - כשקרעת את עצמך ממני.

אז עכשיו אני במערכת יחסים תקינה עם צג מחשב, מקלדת והקב"ה.
אני חוזר מהקיוסק שם את הכיפה וחוזר להתפלל. אני שוכח ממך עד
לאחרי תפילת ערבית. כשאני נזכר בך אני מתיישב מול צג המחשב
ומתחיל לבהות, לפעמים מתחיל לכתוב ולפעמים לא. כך אני יושב כל
הלילה עד שהצג נכבה ואני נרדם.

בחלומותיי את לא רודפת אותי. בחלומותיי שקט, בחלומותיי הקנאה
אינה שורפת בליבי עוד, בחלומותיי שקט.