הרבה שנים לפני שנולדתי, צרפתי אחד הגדיר איזו אקסיומה, מתמטית
כמעט:
"אני חושב, משמע אני קיים."

די הגיוני, כשחושבים על זה. כמו שאחד ואחד הם שניים. כל זה טוב
ויפה, אבל מה את עושה כשאת לא יכולה להפסיק לחשוב, כשהמחשבות
שלך תוקפות אותך, משגעות, כשאת לא מספיקה להבין מחשבה אחת
לעומק, כי כבר צצות לך שבע חדשות - ובכל זאת את מרגישה לא
קיימת, מוטלת בספק?

אפשר לנסות לתרץ הוכחות: אני תופסת מקום בחלל (את בטוחה?).
כשאני נפצעת -כואב לי (אפשר לפברק את זה. אפילו די בקלות).
יש לי משקל, מסה, מראה ייחודי לי, קול...( טיעון קלוש.
אידיוטי ממש). כשאני שוכבת עם גבר, הוא יודע שאני שם (ואיך
את יודעת שהוא שם?).

(את יכולה להמשיך עם התירוצים האלה לנצח. זה לא יעזור לך.
הגיע הזמן שתודי בזה: את, פשוט מאוד, לא קיימת.)
-זה לא נכון! אני יודעת שזה לא נכון!

-(ואיך את יודעת...?)
-טוב. אז אני לא יודעת. אבל אני כן קיימת...
(אני חושבת).