הכרתי איש אחד עם כובע. גם את הכובע הכרתי, כי האיש תמיד ולכל
מקום היה הולך עם הכובע. הכובע היה חום מעור ישן וכל בוקר
כשהייתי ממהר לבית הספר הייתי רואה אותו עם הכובע. אצלנו מי
שהולך עם כובע, זה רק אנשים דתיים ואנשים שיש להם מה להסתיר.
איך אני יודע? כי פעם כשאחותי רצתה ללכת עם כובע, אמא אמרה לה
שאם היא תלך עם כובע, כולם יחשבו שהיא דתייה ושחוץ מזה אין לה
מה להסתיר, אז למה לה?
באותו רגע ידעתי שהאיש עם הכובע, שאני יודע שהוא לא דתי כי פעם
ראיתי אותו נוסע עם אופניים בשבת ולדתיים אסור כי זה כמו לנסוע
באוטו, אז בקיצור הבנתי שהאישימכובע מסתיר משהו.
וכמעט שעזבתי את הנושא הזה של האיש עם הכובע, אבל לא הצלחתי,
כי אם בן אדם מסתיר משהו, אז צריך לדעת מה הוא מסתיר, כי כל
דבר שמסתירים זה דבר שמעניין לגלות מהו. אז התחלתי לחשוב מה
הוא יכול להסתיר ושאלתי את אמא "מה בן אדם שלובש כובע מסתיר?"
ואמא אמרה-
"למה, גם אתה פתאום רוצה ללכת עם כובע?"
שאלתי אותה אם היא מכירה את האיש עם החליפה, שפם וכובע חום
מעור ישן שהולך ברחוב כל בוקר בשעה 07:37 וחוזר ב17:17 בערב
,אמא אמרה שלא, ושכדאי שאני אתעסק בעניינים שלי ולא בשל אנשים
משוגעים שהולכים עם כובעים.
אז יום אחד החלטתי לעקוב אחרי האישימכובע שלי. זה היה יום של
שביתה בבית-הספר, ואף אחד לא יכול היה להישאר איתי בבית ואבא
אמר ש"הגיע הזמן שהילד ידע להישאר לבד" ואמא הביטה בו במבט
מודאג של 'אתה בטוח'? ואבא התחיל עם ה"אני בגיל שלו..."
ואני רק קיוויתי שאמא לא תתחיל עם הרגשנות שלה, למרות שאהבתי
את זה שהיא מראה שאכפת לה ממני וכל זה. אבל הפעם הייתה לי
תכנית וכבר רציתי שהם יעופו לי מהעיניים, שניהם.  אסור היה לי
לאבד זמן בדיוק בשבע שלושים ושבע האישימכובע שלי עובר בפינת
הרחוב.
אז אחרי ששני ההורים שלי התפזרו לעבודה שלהם, לקחתי לי ת'תרמיל
טיולים שלי שיש בו אולר פנס וחבל ויצאתי לדרך.
הסתכלתי בשעון הדיגיטלי שסבא קנה לי כשחיפשנו מציאות בשוק
הפשפשים ביפו, השעה הייתה 07:30 ושום אישימכובע לא נראה בפינת
הרחוב. לפתע תפס אותי פחד שהוא לא יגיע, הרי לא קבענו להיפגש
ואולי גם הוא בשביתה וכבר ראיתי את עצמי חוזר הבייתה ליום טפשי
מול הטלוויזיה.
אבל אז הוא הגיח, האישימכובע שלי, הנה משהו שאפשר לסמוך עליו,
התכופפתי לקשור את שרוכי נעלי- בכאילו- כמובן, כדי שלא יראה
שאני מתבונן בו והבילוש התחיל.
האישימכובע מסתבר הוא פקיד במס-הכנסה וזאת אני יודע כי הלכתי
אחריו את כל רחוב אלנבי ואז פנינו ברחוב לבונטין וב08:10
בדיוק, אני כבר הייתי עייף, האישימכובע הולך די מהר, הוא נכנס
לבניין של מס-הכנסה.
אף פעם לא הייתי במס-הכנסה, ברור כי אין לי הכנסות (אם לא
מזכירים את האוסף קלפים שזכיתי בהתערבות עם נדב), כל הדרך
האישימכובע לא שם לב שעקבתי אחריו אבל אני שמתי לב שהוא אינו
עוצר ואינו מסתכל לצדדים על חנויות או קיוסקים, אלא הולך ישר
ובאותו קצב, כאילו הוא רובוט שלא נח לרגע.
בכניסה לבניין הייתי צריך להסביר לשומרים מה עושה ילד בן 10
וחצי במס-הכנסה והייתי צריך להמציא שאבא שלי עובד כאן והוא
הזמין אותי לבוא כי אצלנו בבית-ספר שובתים, וזרקתי להם איזה שם
שראיתי בלוח הזה שמראה כל קומה איזה משרדים יש בה.
ולפני שהם החליטו ביניהם אם לאפשר לי להכנס, או להתקשר ל"שאול
ברמן ובניו" ולוודא, כבר חמקתי מהם ועליתי במעלית שבדיוק הייתה
פתוחה והיינו רק אני והאישימכובע שלי ואני התנשמתי כמו חולה
אסטמה בהתקפה, כי גם קצת נלחצתי מהשומרים, וגם פתאום
האישימכובע שלי היה כל-כך קרוב אלי. רק שאז בתוך הרעש של
הנשימות שלי נדמה היה לי שאני שומע עוד רחש, משהו זימזומי כזה,
אולי כמו כוורת או איזה מכונה מקרקרת ודווקא יכולתי להאמין
שהרחש הזה מגיע מהאישימכובע שלי, אבל כמובן שלא שאלתי אותו
כלום, כי גם לא הסתכלתי לו לתוך העיניים והוא גם לא אמר כלום.
נגיד הוא לא שאל מה ילד בן 10 וחצי עושה בבניין של מס הכנסה.
בקומה הראשונה עלתה איזו אשה ואני אפילו שהסתכלתי בתוך הרצפה
ידעתי שהאישימכובע שלי עדיין נמצא במעלית, כי שמעתי עדיין את
הרחש המוזר.
בקומה הרביעית הוא ירד ורגע לפני שהדלת נסגרה, אני אחריו.
טוב אתם בטח רוצים שאספר לכם על הבניין מס-הכנסה, אבל באמת
שאין מה לספר זה המקום הכי אפור ומשעמם שראיתי בחיים שלי כל
היום חותמים בחותמות ומזיזים דפים מפה לשם ומשם לפה והאנשים שם
נראים כמו רוחות רפאים שמעופפות בין המגרות והדפים.
ב12:15 האישימכובע שלי קם מהכסא והלך לחדר-אוכל של העובדים ואז
גיליתי שאני גווע ברעב ושנשארו לי בתיק רק איזה ביסקוויטים
ישנים מטיול צופים בסוכות ואכלתי אותם כאילו הם היו שניצל
וצ'יפס שאמא השאירה לי במקרר שאחמם במיקרו-גל ופתאום נזכרתי
באמא ואבא שלי, אולי הם מנסים להתקשר הבייתה, אופס לא חשבתי על
זה, רק שלא יתחילו עם כל הפאניקה שלהם ועם ה"אמרתי לך"...
ב12:45 האישימכובע שלי חזר למשרד אבל הוא לא התיישב ליד
השולחן, מאחורי הפח אשפה ששם התחבאתי, יכולתי לראות שהוא מוציא
מפתחות מהמגירה, פותח איזה קופסא, מוציא משם מפתחות אחרים,
סוגר את הקופסא ויוצא מהמשרד. לפתע הוא התבונן לאחור. עצרתי את
נשימתי. הוא לא ראה אותי ואז הוא יצא מהחדר.
ראיתי את דמותו מתרחקת בקצה המסדרון כששמעתי-
"מה אתה עושה כאן?"
אח, יום שלם אני כאן, אף אחד לא מתעניין ודווקא כשמתחיל להיות
מעניין... זו הייתה פקידה שדווקא עכשיו החליטה להיות גננת,
"איבדת מישהו?"
שתקתי.
"מסכן שלי, אתה לא מוצא את אמא שלך?"
זה שלא עניתי רק החריף את המוטיבציה שלה
"בוא אני אקח אותך למודיעין אל תדאג"
לך תסביר...
"תשמעי הכל בסדר, אמא שלי אמרה שאני יכול להסתובב קצת עד שהיא
תגמור את העניינים שלה"
"לא לא לא זה מסוכן יש פה הרבה מסדרונות אתה יכול ללכת לאיבוד"

עכשיו ממש הסתבכתי, אבוד לי, האישימכובע בטח מוציא עכשיו גופות
מהמקרר ואני פה תקוע עם המטפלת,
"באיזה חדר היא נמצאת אמרת?"
"מי?" שאלתי תוך שאני מנחש לאיזה כיוון האישימכובע פנה.
"אמא שלך"
"אה הממ למטה זה בסדר אני רץ אליה"
ואז לא הייתה לי ברירה ופשוט השארתי אותה שם, דווקא ברגע שהיא
רצתה לתת לי סוכריה, צועקת בקול צווחני שהזכיר לי את המורה
לסיפרות "חכה יש דרך קצרה יותר"  אבל במקום לרדת עליתי
במדרגות, לא יודע למה, ככה הרגשתי.
רצתי כמו משוגע במדרגות, הרגשתי שאני חייב להספיק מבלי שידעתי
מה.
בסוף מסתבר שמי שמשוגע פה זה אני, ולא האישימכובע.
עליתי לקומת הגג. נעצרתי מול דלת ברזל. היא הייתה נעולה.
יופי... נזכרתי במשה רבנו והארץ המובטחת.
אבל לפתע שמתי לב לחריץ בקיר, טיפסתי על כל מיני צינורות ברזל
שבלטו על הקיר, הזזתי את מה שכיסה את החריץ והנה יכולתי להיכנס
למינהרה, כנראה שזה חלק ממערכת האיוורור של הבניין. מה שבטוח
זה שאצטרך לנקות את עצמי טוב טוב כשאחזור הבייתה.
הזדחלתי לי בתוך המנהרה ומצאתי את עצמי משקיף על הגג. מביט
סביב סביב.
וכך ראיתי אותו, את האישימכובע שלי עם החליפה השחורה והתיק יד
עשוי עור שלו ביד אחת וביד השניה אחז בכובע הידוע והאיש קופץ
במקומו ומסתובב סביב עצמו בקירקורי צהלה, זו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותו בלי כובע על הראש וראיתי שיש לו שיער
מקורזל קצר, בהחלט לא קרחת, אבל מה שהיה מפתיע זה שמעליו במרחק
מסוים מהראש שלו היה ענן שחור קטן, ענן תזזיתי ומזמזם. מוזר
לא?
אחרי כמה קירקורים וסיבובים נוספים הציץ האישימכובע שלי בשעונו
שרק שריקה קצרה ומיד כל הענן הזה שמעל ראשו התכווץ בקול זימזום
חרישי נכנס לכובע ואז ככה כשכל זה בתוך הכובע שלו הוא החזיר את
הכובע למקומו - בחזרה לראשו, סידר את שפמו ויצא את דלת הגג
ונעלם. נשארתי במנהרת האיוורור עוד כמה רגעים כדי לעשות לי סדר
בראש ואז הבנתי.
יש לו זבובים מאולפים בתוך הכובע ולכן אין הוא מוריד את הכובע,
כדי שלא יעופו, אבל רק בגג הוא מרשה לעצמו להרים את הכובע
ולשחרר את הזבובים  ומה שמדהים ואם אתם לא כאלה אנשים שחושבים
שראו כבר הכל אז זה שכשהוא שורק שריקה קצרה כזו מקוטעת, מיד כל
הזבובים טסים היישר אל תוך הכובע שלו והאיש מניח שוב את הכובע
וממשיך ללכת מפזם לעצמו משהו או שאולי זה הזבובים שמפזמים?
לפני שהחלטתי לחזור הבייתה עברתי שוב במשרד שלו וראיתי אותו
באותה ישיבה כשהוא חותם על מסמכים ומעביר ניירות אבל נדמה לי
שנוסף לו חיוך קטן מתחת לשפם.
בבית שמעתי את ההודעה במזכירה האלקטרונית "יונתן או שאתה ישן,
או שאתה שומע טלוויזיה בקול רם כל-כך, שאתה לא שומע את הטלפון
אז בבקשה תוציא לך את השניצל והצ'יפס מהמקרר ותחמם לך
במיקרו-גל"
הוצאתי לי את השניצל והצ'יפס וחיממתי לי במיקרוגל.