לפעמים כשאתה מדבר למישהו, זה כמו שיש לו אוזניות של MP3, והוא
מקשיב בדיוק עכשיו לשיר ממש טוב, ומעדיף להתעמק בשיר ולא במה
שאתה אומר. הוא בוחר לא להקשיב לך, הוא לא מרגיש בכלל שאתה שם,
מנסה להגיע אליו. הוא בשיר העמוק והשקט שלו, ולא שם עליך.
האוזניות האלו בלתי נראות, ולפעמים אני מרגישה שכולם שומעים את
אותו שיר כשאני מדברת אליהם. שיר שיותר שווה ממני.
הם לא מבינים מה הם עושים. אולי אין להם כוח אלי, אולי יש, הם
לא יודעים שצריך להשתמש בו. הם פשוט עושים 'כן' עם הראש, או
'לא', או קמים ונותנים לי משהו שביקשתי, לא מגיבים. הם לא שם.
אולי אני לא שם, אני לא שם בשבילם. אני לא מחייכת כמו כולם,
אני סתם עוד רקע, עוד נוף, עוד רהיט, משהו שתמיד יהיה שם גם
אחרי שהם יסיימו לשמוע את השיר שלהם הזה, המגניב, השקט, החדש.
זה שיותר שווה ממני, זה שכולם שומעים תמיד כשאני צריכה אותם
ופונה אליהם, זה מה-MP3 עם האוזניות הבלתי נראות...
אותו שיר שמתנגן אצלם בראש... תמיד כשאני זקוקה לעזרה.