דלת העץ הכבדה התעופפה מכיווני אל כיוון המטבח ופגעה בכתפה של
איילת, שיצאה אחרי וקראה לעברי שאשים יותר לב. במשיכת כתפיים
קלה והבעת פנים אדישה הסתובבתי וניגשתי לאורחים שישבו ליד האח.
הזוג הצעיר הזמין שתי מנות ובאווירה הנינוחה ששררה ביניהם,
הצעיר זימר לחברתו אחד משירי האהבה הנדושים ששומעים תריסר
פעמים ברדיו.חייכתי לעצמי. הסתובבתי מהם, להכין הזמנה לטבח
במהירות האפשרית, לפני שיסגור מכשירים. בריצה חפוזה, מחליקה על
רצפת המטבח, הנחתי על שולחנו, מצמידה לקרש החיתוך את פתק
ההזמנה הצהוב, ונוהרת חזרה להספיק לערוך שולחן ולהגיש שתייה.
עם הוצאת השתייה מהמקרר השמעתי אנחה, שמיד  גילגלה גל של שאלות
מאיילת ומיכל. "אני בסדר, תודה, אני פשוט עייפה ותפוס לי הגב.
אין לכן מה לדאוג."

מתחילת היום אני מסתובבת בלי חיוך, ומתעבת את כל מי שנקרא
בדרכי. רק אורחים בודדים מצליחים לסחוט ממני חיוך, ואולי אפילו
להצחיק אותי. ולעיתים זו אני שמצחיקה אותם ובטעות בורח לי חיוך
שנמרח לשניות בודדות, כמעט בלי שיראו. רק אני ואולי הוא יודעים
למה אני טרודה וחסרת סבלנות, ולשנינו יש את הסיבות לשמור על כך
בבטן.
"pick-up..." נשמעה קריאה מהמטבח.
מציצה מבעד לחלון שעל הדלת, שואלת " המנות שלי?" ורואה אותו
מהנהן לחיוב. פעם שמחתי על כל הזדמנות להכנס למטבח ולפטפט איתו
קצת. הייתי מניחה כוס מים, ונכנסת לשתות שלוק כל שלוש דקות.
והיום, בכל גיחה למטבח, הדלת כבדה מהרגיל, הפנים מושפלות מטה,
ורק את ניצני קולו אני שומעת ששר עם הרדיו. נכנסת ויוצאת כרוח
סערה. ורק בענייני עבודה. לא מחליפה איתו מילה אחת מיותרת.
ושנינו מרגישים במתח. שנינו מרגישים בכובד המטען שאנו מחזיקים.

הזמנות אחרונות, פינוי שולחנות, מילוי מקררים, ותוספות אחרונות
לטיפים.  "מטבח סגור". הקריאה נשמעה.

איילת הקדימה ללכת, ומיכל נעלה את הבר. מותשת נותרתי לסדר
שולחנות ולהוציא כלים לניגוב, מהרהרת, ועושה לעצמי חשבון נפש
עמוק. לא מצליחה להשתחרר ממחשבות ותהיות עליו.
"היי... את בסדר? " נשמע קולו מבעד לחריץ הדלת.
"כן" עניתי, מרימה אליו את העיניים.
"לילה טוב".
"לילה טוב".
שנינו יודעים שהלילה עוד ארוך לשנינו, מחשבות רבות עוד יצופו,
מילים ייאמרו, וכל אחד מאיתנו יילך למקום אחר בשמיים משלו.
כמעט מזילה דמעה עם לכתו, אוספת את הטיפים של היום, עושה
סידורים אחרונים, ויחד עם  מיכל יוצאת אל הרחוב הקר בדרך
הביתה.
16 מדרגות בכל קומה, ארבע קומות לעלות, לעבור ליד דלתה של
אבוטבול, מוזר ששורר שקט בדירתם הערב. עוד קומה, סופרת את
הטיפים. שישים וחמישה שקלים. מפשפשת בתיק בחיפוש אחר המפתחות.
כבר להוטה להזרק על הספה, להתפשט, ולשתות בירה. ללגום בקבוק
אחר בקבוק. ללכת למקום אחר.
נשמע קול sms. "הרבה קורה כשהעיניים עצומות. ריחפתי מעלה והרוח
סחבה אותי למקום בו נמצא הקסם שבעינייך. חלומות וחיבוקים, הגיע
הזמן שאחפש מציאות אחרת."

לא יודעת מה לחשוב, מורחת את האיפור בשפשוף הידיים על הפנים,
ומנסה לקרוא שוב את ההודעה מבעד לעיניים המטושטשות. אני מבינה
ולא מבינה, ויודעת שהכל תלוי בי, והמצב לא מאפשר דבר. המצב לא
מאפשר מציאות אחרת. וזו רק אני, לבדי בדירתי, חושבת עליו
ויודעת שגם הוא איפושהוא ברדיוס של שני קילומטרים מעשן וחושב
עליי. ושנינו נקום לעוד יום של שתיקות בעבודה ונשמור לעצמינו
את כל התהיות , והשאלות. שנינו וכל אחד לחוד נחפש מציאות קצת
שונה, שבמימד אחד לפחות - היא תואמת אחת לשניה.