כל החיים אתה מחכה למשהו, אתה בטוח שתדע לזהות אותו כשהוא
יגיע?

יש את הרגעים האלו בחיים שאתה יכול לראות את עצמך נזכר בהם
בעוד עשרות שנים, משהו בסגנון של 'וככה פגשתי את אמא'.
ככה הרגשתי שנכנסתי לספריה וראיתי את ליאת בפעם הראשונה.
היא ישבה עם עוד בחורה, שיער שחור מתולתל ועיניים ירוקות
ירוקות, אל מול קלסר גדול מלא בדיאגרמות ונוסחאות.
אז כבר הייתי רווק משופשף ושחוק, לא האמנתי יותר באהבה.
הידלקות כן, התלהבות כן, אפילו התמכרות. אבל לא אהבה.
האמנתי שאהבה זה משהו שצומח מתמימות, ואני, בגיל הלא כל כך
צעיר של 26, את התמימות שלי כבר איבדתי ומכאן שגם את היכולת
לאהוב.
היה בה משהו בליאת, משהו תמים ובתולי. אולי זה היה החיוך שלה
שנשלח לו כך בקלות לכל דורש. אולי זה המבט הסקרן, אולי העובדה
שכשניצלתי את זה שהחברה שלה קפצה לשירותים ונגשתי אליה, היא לא
הפגינה את הקרירות הכל כך אופיינית אלא חייכה בחמימות והסבירה
לי את השאלה שלכאורה לא הבנתי, ואפילו הסכימה לתת לי את המספר
שלה, 'אם יהיו לי עוד שאלות'.
התקשרתי למחרת, אחרי המבחן, עם שאלה - 'תרצי לצאת היום?', היא
צחקה ואמרה שזה אולי לא קשור לחומר, אבל עדיין בסדר, אז התחלנו
לצאת.
אני גרתי באותה תקופה בדירה שכורה מחוץ לאוניברסיטה עם עוד שני
שותפים, אחד ארכיטקט לעתיד וזמר בהווה, והשני חנון לעתיד וחנון
בהווה, אבל בעתיד גם יתלווה לזה צ'ק משכורת יפה.
למדתי הנדסה, היה משהו שמאוד משך אותי בסדר הזה שהכתיבה
ההנדסה, לכל דבר היה מקום ותפקיד מוגדרים. אהבתי הגדרות
ומסגרות.
ליאת היתה בדיוק ההיפך. כביולגית לעתיד, העולם שלה כלל מליוני
גופים קטנים שהיה צורך במיקרוסקופ בשביל לראותם, וסדר? טוב, כל
מי שלמד קצת ביולוגיה יודע שסדר ממש אין שם.
בפעם הראשונה ששכבנו התנגן דיסק של הדייר סטרייט ברקע. זה היה
אצלי בדירה, זה לא היה כל כך מתוכנן, מה שמוזר לי, כי בתור
רווק משופשף, סיטואציות שכאלו מתוכננות בקפידה, עם קונדומים
בשלף, בקבוק מים בקרבת המיטה וגליל נייר טואלט בסביבה.
אבל עם ליאת לא מיהרתי וזה פשוט קרה. התחלנו להתמזמז, מורידים
עוד ועוד שכבות, נותרנו ערומים, מביטים זה בזו.
'אתה רוצה לשים קונדום?', היא שאלה, ואני פתאום הבנתי שאם אני
הולך לנסות בלי, זה יהיה איתה.
יהב צעק עליי אחרי זה, 'דביל, ככה חוטפים מחלות!, אתה לא
נורמלי!', אבל אני הייתי שקט.
יש פעמים שאתה יודע שזה נכון.
וככה, בלי לשים לב כמעט, נכנסתי לקשר רציני, אחרי הרבה זמן
לבד. זה היה מאוד מוזר.
החלק שהיה לי הכי קשה להתרגל אליו היה לישון איתה.
אני כמעט ולא ישן עם בחורות. קשה לי כשיש פתאום עוד מישהו
במיטה.
אבל לאט לאט התחלתי להתרגל, ופתאום כשהיא לא ישנה לצידי זה היה
לי מוזר.
זה קרה במסיבה, ישבנו שלובים על הספה, קצת שיכורים וקצת
עייפים, ופתאום רכנתי אליה ולחשתי לה, 'אני אוהב אותך'. ככה,
אאוט אוף דה בלו.
הידלקות, התלהבות, התמכרות אבל מעבר לכל אלה הפציע רגש חדש
ישן, אהבה.
אחרי שבוע היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
אחרי חודשיים נפרדנו.
לא הפסקנו לאהוב, אבל אני כבר סיימתי את הלימודים ומצאתי עבודה
בעיר רחוקה ופתאום זה כבר לא היה זה ולאט לאט זה דעך.
אז מה היום? אני מאמין באהבה?
הייתי רוצה לחשוב שכן, שהיא ישנה שם בחוץ ויום יבוא והיא תגיע
שוב, חמימה ומלטפת, ושוב יהיה לי את מי לחבק לפני השינה.