1. מה שלא וכו'

היה זה גשם הימים. אנחנו חיכינו לו.
רצינו שיחלוף על פנינו.
הוא לא בא.
בתוך אישוני העיניים, חושך הזמן, כמו שמיכה
המסתכלת בעצמה,
ובתוכה, החול, המתערבל בתוך עצמו כמו גלגל,
זועף על פני השטח, מחורפן כמו חיה, המסתכל
לתוך עצמו ואל דרכו, מדפדף איזו מילה.
והיער המטומטם בעיזבונו, הולך וחושך לי כמו המחשבה.
היה זה אור.
הוא לא בא.

2. האור והצל

בצדי הדרכים נמשך אז הכל, טלווזיות זהרו באור יקרות מבין
קירות
העיר הדשנה לעד בלי סוף,
כמו נער שדחף לעצמו רק המבורגר אחד יותר מדי.
ובחדר המבושם מייאוש וחסד, זרח האור האלוקי,
כמו נר בלתי נגמר של עד בלי די ואין עוד מה. נצחי
חי, נושם.
היה שש-בש.
היא ניצחה. לא פנתה לשוב אחור, אם כי היה זה מתבקש,
אולם מה שהיה נצחי עוד באותו הרגע כבה
האור התעמעם וגווע.
ולא היה בה גוון, אלא מה שהתגבר, וגבר ועלה, ופרץ, נהרה,
ששוב נפרצה וכבתה.
והזמן, שנע ברוח כמו כביסה, חזר, וכך. וכך.

3. אחד, אחת, נמלול

נר אחד של חושך בתוך אור התהילה,
שם תלויים חייך, שירתך
ואם
רק
ינשוף עוד מישהו.
יעטוף עוד מתנה,
ירשרש עוד מילה,
יפלוט.
תיפול כמו נמלול,
לתוך הסערה.

4. Die Niemandsrose

אז, ורד-של אף איש שלי,
למה ירדו חיים אל תהום,
למה כבה הנר האחרון
וכוס היין נותרה שפוכה,
מחוץ לארון,
פעם יעלה
עשן לבן
על נהרות הדם
כאור היום