מאחורי דלתות סגורות יש כאב ודמעה
על גבי הדלת שלט ועל גביו רק דממה
השקט שלפני הסערה
דממתם של כאב ובערה
הדמעה זולגת רק בעתות של כאב
הזעקה פורצת כשהלב דואב
אין טעם לרגש שקרי
בעולם מיליטנטי וכה אפרורי
הרוח נושבת רועשת גועשת
כל אשר על ליבה היא לוחשת
אך הדלת חוסמת כל רגש שצף
את אותה הדמעה מסיטה ביעף
הנפש רועדת במחוזות הכאב
הקור המקפיא את הרגש שואב
לפתע הס, דממה שוררת
את אותה גדר היא מפוררת
פורצת את שערי השאול
מתגברת על כל מכשול
המחסום הוסר לרגע קט
החבוי בלבה ברח, נמלט
בין רגע בונה מחדש עוד חומה
מחזירה במהירות כל לבנה למקומה
אך החבוי לגלוי הפך בלית ברירה
ריק הוא מקומו בחומת מבצרה
לא עוד שקט די לדממה
תם לו עידן נותרה רק שממה
מסתורי הלב הכאב לא נדם
והרגש הומה לא נרדם
אבד לו אותו מסתורין אפרורי
חלף לו הזמן הכה סגרירי
זכרון אפלולי מימי השחור
מכה לפעמים ברגעי הכפור
אך אין זכר לאותו נמלט נסתר
הלך ואחריו רק חור נותר
רק כשהכל לפתע מושלם
מפציע לרגע ושוב נעלם |
