פזמון:
ממריא למרחק,
החיים יותר לא משחק,
פורש את הכנפיים,
ונעלם בין השמיים,
ממריא למרח,
בין הידיים הוא חמק,
הוא התבגר,
ולא זקוק לכם יותר!
1.
יותר לא זקוק לחיבוק,
ולמילת עידוד
כולו שקוע בחברים,
נגמרה הילדות,
לבד הוא התמודד עם ההתבגרות,
אולי טעות,
הדחף המוזר לצווארו לקשור חוט,
אך אין יותר מהות,
כי חיי בשביל למות,
וכל מה שלמד שאין לו זכות,
הוא ילד לא נחות,
הלך לאיבוד,
מרוב התרוצצות נהיה שחות.
פזמון:
ממריא למרח,
החיים יותר לא משחק,
פורס את הכנפיים,
ונעלם בין השמיים,
ממריא למרח,
בין הידיים הוא חמק,
הוא התבגר,
ולא זקוק לכם יותר!
2.
למד, לא למד
הצעקות לא השפיעו.
הוא לא ביקש,
שלעולם אותו יביאו.
העצב יום, יומי נהפך לשגרה,
מילד שמח, נהיה לרע,
כי הוא נפגע,
ומטרה: להיות אדיש,
כדי ששום רגש אותו לא יעניש,
הוא קר ומר,
חיי בעולם משל עצמו, אכזר,
ולב כבר לא דופק כמו פעם,
אחרי כל ריב, ויכוח,
הוא התרגל לחיים עם טעם מלוח,
פזמון:
ממריא למרח,
החיים יותר לא משחק,
פורס את הכנפיים,
ונעלם בין השמיים,
ממריא למרח,
בין הידיים הוא חמק,
הוא התבגר,
ולא זקוק לכם יותר!
3.
ומאז לא מכיר שום דרך אחרת לחיות,
מזמן לא לומד ורק יוצא לבלות,
אדון של עצמו מגיל קטן,
אפילו לא רצו לקבל אותו לגן,
כבר אז למד בדרך הקשה,
התחיל ללמוד דרך עיינו, לא עדשה,
ראה את השפלות של כנופית,
הרגיש דקירות, הלך מכות,
בג'ונגל הזה למד לשרוד,
והם לא הושיטו לו יד,
רק סתם זרקו זרע וברחו מיד,
בזמנים הקשים היה איתו רק סכין חד,
ואף פעם לא חשב שיש עולם אחר,
ועכשיו לזכרו אפילו לא שמים נר!!! |
