אם מסתכלים הרבה זמן על התקרה, מתישהו רואים משהו אחר.
הרבה אנשים לא מקדישים מספיק זמן להסתכלות על תקרות, הם לוקחים
את זה כמובן מאליו ומפספסים עולם שלם. היום ראיתי ג'ירפה
שעומדת ליד עץ קוקוס.
אחרי דקה בערך אם מתבוננים ומתרכזים ממש, באותה נקודה שבוחרים
על התקרה, פתאום הראיה מתערפלת והתקרה (אני מדבר על תקרה
סטנדרטית, לבנה) מתחילה להתמלא בכתמים שחורים שזזים בלי הפסקה.
אחרי שעוברים את השלב הזה צריך לשמור על הריכוז לעוד שתי דקות
שהן הכי קריטיות לקראת הסוף. בתוך שתי הדקות האלה רואים איך כל
הכתמים מחסים את החלק הלבן עד שלאט לאט כבר קשה לדעת אם התקרה
שחורה עם כתמים לבנים או לבנה עם כתמים שחורים. מכאן פשוט צריך
לחכות עד שרואים משהו אחר, אבל גם פה צריך להיות יצירתיים, זה
לא יגיע לבד. זה כמו לעשות צורות בעננים, רק שאני לא יוצא
החוצה אז לי יותר קל ככה. פעם ראיתי היפופוטם אוכל נחש ערסי
ואם לזה אתם לא קוראים משהו אחר, אז אני לא יודע למה כן.

אמא שלי קוראת לי מלמטה ושלושה חזירים עם גיטרות נעלמים בתקרה
שמעליי.
אני מאמץ את כל איברי ומצליח ליצור תנועה מיואשת של גלגול
ימינה על הבטן, מהמצב הזה יותר קל לי לקום. אני מגרד את עצמי
מהמיטה, נעמד בחוסר חשק ועושה דרכי במורד המדרגות לכיוון
המטבח. אין לי שעון, לא על היד ולא בחדר שלי, בכל זאת אני יודע
שהשעה היא 12:30 בצהריים. אמא שלי תמיד קוראת לי לאכול ב12:30
בדיוק ותמיד כשאני מגיע לשולחן האוכל שם, אבל היא לא.
בכלל לא איכפת לי שהיא לא שם, פשוט אין לי כוח לשתיקות הארוכות
האלה, אף פעם אין לי מה להגיד לה, היא אישה נוראית, אבל מבשלת
נפלא.
אני ואמא שלי גרים לבד ביחד ורואים אחד את השני פעם בשבוע
כשסבתא שלי מגיעה. סבתא שלי היא אישה מאוד אצילית, נצר למשפחה
מאוד מכובדת בהונגריה. תמיד היא נראית כמו דוכסית, היא מבוגרת
יחסית (חלק ממה שזיכה אותה בתואר סבתא שלי, חוץ מזה שהיא אמא
של אמא שלי) ונראית מאוד שברירית ועדינה. היא תמיד הולכת עם
אפודה וחצאית ונעלי עקב קטנות והכי חשוב עם סיכה גדולה על דש
האפודה. מסתבר שהאופנה הזאת של הסיכות ממש תופסת אצל קשישות
מכובדות ממעמד סוציואקונומי גבוה, יש מלא סוגים - פרפרים,
קרפדות ואפילו עכבישים ולכולם יש אבן גדולה ויפה במרכזן, בדרך
כלל פנינה או ספיר או רובי.
תמיד סבתא שלי נכנסת אלינו הביתה, מעבירה את היד שלה בשיער שלי
ומתיישבת במקום הקבוע שלה בקצה הימני של הספה הגדולה, אמא שלי
פתאום מופיעה עם קפה ועוגיות הונגריות ואז הן מתחילות לדבר על
כל מיני דברים שלא כל כך מעניינים אותי. אני יושב שם בשביל
הפרוטוקול. זאת מין הצגה כזאת, לא כל כך טובה, שאני ואמא שלי
מעלים כל פעם מחדש. אבל אתמול זה לא היה ככה, אתמול זה היה
שונה.

הייתי שרוע על המיטה, כמו בדרך-כלל התבוננתי בתקרה, ראיתי שני
קופים מחזיקים מניפה ענקית. אמא שלי קראה לי מלמטה. הרגשתי
מבולבל כי היא כבר קראה לי היום, אז לא ידעתי מה השעה או מה
הסיבה שהיא קוראת לי בכלל. אני לא רוצה לדבר איתה, זה מלחיץ
אותי, אני מקווה שזה סתם עוד אוכל. ירדתי למטה בהססנות בולטת
לעין. אמא שלי חיכתה שם עם סבתא שלי, מה שהיה עוד יותר מבלבל,
כי שתיהן ישבו במטבח, בלי קפה ובלי עוגיות הונגריות.
התיישבתי רחוק מהן בקצה של השולחן.
"מהיום אתה תגור איתי" סבתא שלי אמרה. אמא שלי הסתכלה למטה
וחיטטה בעץ של השולחן.
חיכיתי שהיא תגיד משהו, לא יודע למה, פשוט כי זה מה שבד"כ אמור
לקרות במצבים כאלה. לפחות בטלויזיה זה ככה, לא שיוצא לי לראות
הרבה טלויזיה אבל יש דברים שפשוט מצפים שיקרו. היא לא הוציאה
מילה. בכלל לא איכפת לי.
עליתי למעלה לארוז את הדברים שלי, אין לי הרבה. את האמת שאין
לי כלום, לקחתי את השמיכה שלי, את המגבת שלי ואת המברשת שיניים
שלי והלכתי. סבתא אמרה לי שאת הבגדים שלי היא כבר תביא לי. גם
ככה אין לי הרבה בגדים אז זה לא יהיה לה קשה.
סבתא שלי נהגה. בחיים שלי לא ראיתי אותה נוהגת, זה נראה דיי
מצחיק, היא מקרבת את הראש שלה כל כך קרוב להגה שזה נראה כאילו
תפוס לה הצוואר והיא לא יכולה להחזיר אותו אחורה.
"אתה לא רוצה לדעת למה לא תגור יותר עם אמא?", סבתא שלי שאלה.
"למה?" לא באמת עניין אותי.
"לאמא יש חבר חדש", כבר כשהיא הייתה באמצע המשפט הקול שלה עלה
כאילו היא מתגרה בי ומנסה לראות כמה זה יפריע לי.
"גם לי יש הרבה חברים, חלק חדשים וחלק ישנים". שיקרתי, אין לי
חברים.
"לא אתה לא מבין אלכסנדר", אני שונא שקוראים לי אלכסנדר, "זה
חבר כמו שאבא היה חבר של אמא פעם".
"אני לא רוצה לדבר על זה סבתא".
"אתה כבר גדול אלכסנדר, אולי כדאי שתתחיל להתמודד עם דברים, זה
יעזור לך להחלים"
"סבתא אני לא חולה". סבתא שלי חושבת שאני חולה כל הזמן, בגלל
שטיפה השתנתי מאז התאונה. אבא שלי לקח אותי לעשות פיקניק ביער
החוטים, זה איזה מקום שהוא אמר שהוא ואבא שלו, סבא שלי, תמיד
היו הולכים אליו. בדרך נרדמתי והתעוררתי בבית חולים. אמא שלי
אמרה שגם אבא נרדם אבל הוא לא התעורר בבית חולים, הוא התעורר
במקום הרבה יותר לבן, זה מוזר כי בית חולים זה המקום הכי לבן
שראיתי בחיים.
"תפסיק כבר, מתי תבין, אלכסנדר, שיש לך בעיה ותתחיל לטפל
בעצמך?". לא עניתי לה, חיכיתי שיהיה רמזור אדום, לקח חצי דקה.
פרצתי החוצה והתחלתי לרוץ בכל הכוח, אני לא אצן כל כך מוצלח
אבל ניסיתי, הגעתי לשד' סמואל. ראיתי גן שעשועים גדול בקצה
הכביש, רצתי מהר כל כך שממש כאבה לי הברך השמאלית והתחבאתי
מאחורי שיח. שמעתי את סבתא צועקת את השם שלי בערך 23 פעמים
למרות שהשלוש פעמים האחרונות לא היו בדיוק צעקות, הם היו
קריאות כנועות כאלה, כאילו היא יודעת שהם כבר לא יעזרו לכלום
והיא סתם צועקת אותם כי זה מה שצריך לעשות. חיכיתי בתוך השיח
הזה בערך שלוש שעות עד שהחלטתי שמספיק בטוח לצאת.
כבר היה חושך, הייתי לחוץ מאוד, בכל זאת אני לא יוצא הרבה
החוצה ולהיות ככה בחוץ מאוד מפחיד אותי. חשבתי על הרגע שאוכל
לחזור הביתה ולחפש צורות בתקרה. חיפשתי משהו מוכר, או לפחות
איזה מקום שיראה מספיק מזמין בשביל לתת לי קורת גג, כי התחיל
קצת גשם ואני שונא מים. ראיתי שלט נוצץ מרחוק, "המקום של
מורטי".
התיישבתי על כיסא ממש גבוהה ב"מקום של מורטי" שהיה יחסית ריק,
ספרתי שם חמישה אנשים חוץ ממני, אחד היה כנראה קבצן שתוי שהיה
זרוק על כסא נמוך בקצה של המקום, השני והשלישי היו שני
אופנוענים גדולים שישבו ביחד לידי עם מעילי עור וזקנים והכל,
אחד מהם חבש בנדנה והשני הרכיב משקפי שמש אפילו שהיה ממש חושך.
והיו עוד שניים, בחור ובחורה שישבו אחד ליד השני באיזה שולחן
וכל הזמן שיחקו אחד לשני באצבעות.
"וואו אתה ממש רטוב בחור", אמר לי האיש שמולי, כנראה מורטי.
"הייתי קצת בחוץ, יש גשם".
"אני יודע אבל למה אתה מסתובב בחוץ ככה כשיש גשם?"
"סבתא שלי לקחה אותי לגור אצלה והיא הרגיזה אותי בדרך אז ברחתי
לה והתחבאתי בשיח".
"וואו וואו, נראה לי שאתה קצת מוטרד בחור, אולי אתה צריך משהו
שיחמם אותך, קפה או תה?" אני שונא קפה.
"תה, עם הרבה סוכר". שכחתי להגיד בבקשה.
הוא סימן למישהי שהסתובבה שם מאחורי הדלפק איתו להכין לי תה.
"אז מה התוכנית שלך עכשיו?" מורטי שאל.
"נראה לי שלא חשבתי עדיין על תוכנית".
"וואו, אתה חייב לחשוב על תוכנית, ככה אתה לא תהיה מופתע משום
דבר ותוכל לצפות כל דבר שיקרה". אהבתי שהוא כל הזמן אמר וואו,
כאילו הוא כל הזמן מופתע ממה שאני אומר.
"אני לא יודע אם כדאי לי לחזור לגור עם אמא שלי" אמרתי. "אני
אף פעם לא מדבר איתה, אבל אני מתגעגע לפשטידה שהיא מכינה".
"תשמע בחור, אני מכיר פשטידות ששווה למות בשבילן, אם אמא שלך
מכינה אחת כזאת נראה לי שזאת עסקה לא רעה בכלל." הוא חייך.
"אמא שלי מכינה את הפשטידה הכי טובה בעולם". אמרתי בהחלטיות.
"אז חבל לוותר על זה לא?".
התה שלי הגיע, הוא היה מתוק כמו שאני אוהב.
"נראה לי שאני אחזור לבית של אמא שלי, למרות שהמגבת שלי
והשמיכה והמברשת שיניים באוטו של סבתא שלי".
"מעולה, אז יש לך תוכנית, מה שאתה צריך עכשיו זה כלים לבצע
אותה".
"איפה אני מוצא כלים?" שאלתי.
"אתה צריך רכב בשביל להגיע הבייתה לא?"
"כן" עניתי בהיסוס.
"לי יש רכב, אני יכול לקחת אותך הביתה".
מורטי הסיעה אותי הבייתה, התבלבלתי בדרך לפחות פעמיים, כי לא
יוצא לי לצאת מחוץ לבית.
"בן כמה אתה בכלל בחור?".
"אני בן 23 בעוד שלושה חודשים".
"אני מקווה שלא תשכח להזמין אותי ליום ההולדת שלך".
"אני לא חוגג ימי הולדת, אמא שלי תמיד אומרת שהיא מתביישת בגיל
שלי, אבל אני תמיד זוכר מתי זה בדיוק כדי שאני לא אשכח בן כמה
אני".
"טוב, יום הולדת הבאה תבוא לחגוג "במקום של מורטי".
"תודה רבה מורטי" ירדתי מהאוטו ליד השער של הבית.
"לא קוראים לי מורטי, קוראים לי ארנולד, מורטי זה סבא שלי, הוא
נפטר לפני 40 שנים".
"ארנולד, אתה יודע שגם אבא של..-"  "אני יודע אלכס" הוא לא נתן
לי לסיים.
"תודה רבה ארנולד", רצתי למעלה ונשכבתי על המיטה שלי, אבל לא
רציתי לחפש צורות בתקרה.
אני לא יודע איך הוא ידע את השם שלי. בבוקר שאלתי את אמא שלי
אם היא שמעה על "המקום של מורטי" והיא אמרה שזה מקום של
שתיינים וחסרי בית ושאני לא אעיז להתקרב לשם.
היא סיפרה לי שהרבה אנשים נכנסו לשם והשתגעו ושזה מקום מקולל.
אני חושב שהיא טועה, אבל לפחות אנחנו מדברים מדי פעם, ולפעמים
היא גם לוקחת אותי איתה לקניות.
את ארנולד לא ראיתי יותר, ו"המקום של מורטי" כבר לא קיים, בנו
שם את "המספרה של קלוד", אמא שלי מאוד מרוצה מזה וגם החבר החדש
שלה כריס, שהוא אדם נחמד מאוד.

מאז אני כבר יוצא הרבה החוצה, אני לא נמצא בכלל בחדר ואני כבר
לא מחפש צורות בתקרה. כל פעם שמשעמם לי אני יוצא החוצה ונשכב
על הדשא שלנו בחצר ומחפש צורות בעננים.
פעם ראיתי בשמיים איש שנראה כמו ארנולד עם כנפיים והכל מחייך
אלי בענן ואם לזה אתם לא קוראים משהו אחר אז אני לא יודע למה
כן.