כמו כל ערב אני יושב ומסרק לה את השער, וכמו כל ערב הכלבה
מתחילה עם השאלת המטומטמות שלה.
לפעמים אני מושך לה בשער, כאילו כדי לפתוח קשר, אבל זה באמת
בגלל שהיא יכולה לשגע אותי.
זה כאילו שהיא עושה את זה בכוונה.
כל ערב אנחנו יושבים, היא עם שער רטוב, אני עם המברשת ביד,
שורות כתובות מראש, תפקידים מוכרים, סצנות בנאליות.
הפקה דלת תקציב.
עם המברשת שעוברת דרך השער שלה, אני חייב להודות, שער מיוחד.
מלא קשרים, אבל כשאני מסרק אותו הוא מבריק וחלק.
הטקס הזה מיצה את עצמו לפני הרבה זמן, אבל אין לי דרך לגרום
לה
להבין את זה.
אם היא רק היתה מניחה לי, בשקט, בלי הפרעות,
עוד שאלה ועוד משיכה אלימה, ואני מרגיש איך הדמעות מופיעות
בעיניים שלה, דמעות של כאב פיזי. בפנים היא נהנת.
היא ממשיכה לשחק בניחושים, ואני ממשיך, מרוכז בעבודה שלי, קשר
ועוד קשר, עד שהשער שלה מתחיל להיות חלק, לברוח לי בין
האצבעות.
אני מחזיק בשער יותר חזק, כדי שהראש שלה לא יברח, והיא צועקת
עלי, אבל היא יודעת שאני חייב, אחרת היא נתקעת עם ראש מלא
קשרים.
הקשרים מתחילים להיפתח, ואני מתחיל לאבד נקודת אחיזה, מנסה
להפסיק, אבל יודע שהיא לא תאהב את זה.
השער שלה נקי מקשרים, והתפקיד שלי נגמר.