היא רצה ערומה בשדות אדומים,
היא אומרת שהיא מאמינה להם כי הם תמיד חוזרים.
היא אומרת שהשקט כבר לא אותו דבר,
וגם שהיא שותקת אומרת כל מה שאפשר.

איך את מצליחה להחזיק כל כך הרבה
לשתוק כל כך הרבה, להאמין שזה יהיה.
וזה כל כך נכון, איך את טועה
איך את שותקת ולא מפסיקה.

היא בובה קטנה עכשיו, בין אוסף גדול
היא ילדה יפה מדי, שמאבדת את הכל.
גם את עצמה היא מאבדת, אם לא מראים לה שום כיוון,
וכל מה שהיא אומרת, נשמע לה לא נכון.

היא צוחקת מהשמש, והירח נעמד,
היא מחפשת עוד דרך לא להיות ליד.
את יודעת שהגשם שוטף את כל הדם
ממה היא מפחדת, גם מהם, גם משם.

שמות עשיתי לך, ורוחות שיקרו לך,
מאמינה בפיות, וכל הקסם מה טוב בך.
כבר לא עכשיו, גם לא ליד,
היא שומרת מהצד,
ופחד שמותיר בה עוד אמונה קטנה.

(5.4.06)