כשהייתי בבילינסון להיבדק חיכיתי על ספסל מעץ עד שהאחות תקרא
לי. מכל העיתונים בעולם נפלתי באופן מקרי על ירחון 'לאישה'.
אחרי שעברתי על שניים שלושה ניתוחים פלסטיים נכנסו לחדר ההמתנה
ילד קטן, עם משאית פלסטיק ביד, וסבא שנגרר אחריו בקושי.
האמא של הילד צעקה פנימה "אל תעזוב את סבא לרגע" ונעלמה
למסדרון. הילד, שלא הספיק אפילו לאלתר מסלול מבחן למשאית
המופלאה שלו, הביט בכלום שנשאר מאחורי אימו ונראה שכבר יצא לו
החשק לגלגל את הצעצוע האדום צהוב שהביא.
הוא ישב על הספסל מכווץ. ביד אחת המשאית, ביד השניה סבא ובפה
חמוץ.

אני בדיוק עיינתי בעמוד שמסביר על ניתוחים בני שעתיים לשידרוג
האישיות, וחשבתי לעצמי שרק אנשים במצוקה נפשית חמורה יכולים
לעשות את זה. הם בטח מוכנים לעשות הכל כדי להיפטר ממי שמביט
עליהם כל בוקר מהמראה בעיניי כלב.
למה את הביטחון העצמי שלי אי אפשר להגדיל בשקל תשעים, סקלפל
וסיליקון?
בינתיים התחלתי לחוש אי נוחות קלה מהילד וסבא. משהו דחף אותי
להרים את הראש מהירחון וליצור קשר, כל קשר שהוא.
הרמתי את הראש מהירחון וחייכתי לילד. הוא גילגל את המשאית
האדומה צהובה שלו על ספסל העץ ואז הגביר את מהירותה והוסיף לה
קול של מנוע. כשהגיע איתה לקצה לוח העץ, הוא הניף אותה באוויר
כאילו היא ממריאה משם למשימה של גיבורים. אולי לכבוש את ליבה
של איזו נערה לא מציאותית...
החיוך שלי הלך וגדל, אבל בתוכי נמלאתי עצב וטעם רע שטף לי את
הפה. טעם של גבינה מקולקלת.
הילד האדמוני המשיך בעקשנות להניף את המשאית באוויר, כאילו
קיווה שהיא תתעורר פתאום לחיים, תפרוש כנפיים ותיקח אותו משם
לקול שאגות הדיזל שלה. אבל היד השניה שלו הייתה תקועה עמוק
בידו של הסבא, והסבא היה כבד מכדי לעוף.
הריח הירוק של בית החולים הורגש לפתע מאוד. מאוד ירוק.
חשבתי לעצמי שהילד בכלל לא צריך להיות שם, ומה פתאום שמו לו
ביד סבא שצריך להיכנס כל רגע לבדיקה? אבל הילד לא שמע את מה
שחשבתי והמשיך לדרבן את המשאית לדהור השמיימה.
חזרתי שוב לירחון וריפרפתי על התמונות מבלי לקרוא. אני חושב
שפשוט שלא יכולתי, לא יודע למה...

אחרי כמה דיפדופים של שקט שמעתי את הסבא אומר בלחש "אתה ילד
חמוד, לך יש עוד חיים ארוכים, אתה ילד טוב... הכל היה אחרת
לפני המחלה שלי, אני לא יודע מה יהיה עכשיו, אני לא יודע".
הסבא נאנח, ניגב דמעה שאולי צרבה את לחיו כשגלשה עליה, והוסיף,
"אתה הגבר עכשיו במשפחה, אתה תשמור על אמא. אני לא יודע מה
יהיה עכשיו, אני לא יכול לדעת... הכל בגלל המחלה".
הסבא לקח נשימה עמוקה שבקושי צלחה את קנה הנשימה שלו. הוא
הוציא ממחטה מפוספסת ומרוטה וניגב בה את העניים ואת האף. ביד
אחת ניגב וביד השניה החזיק בילד, החזיק בו חזק.
כשהסתכלתי במבוכה ובעצב על היד המחזיקה יד קטנה, ראיתי
שהשרירים ביד של הסבא מרקדים בזה אחר זה, כמו קלידים שיד נעלמה
מקישה בהם בפראות, ושתי הידיים המוחזקות רעדו בלי הפסקה, בלי
מנוחה, רעדו בקצב הלא נשלט של המחלה של הסבא, הסבא של המחלה.
הסתכלתי בפניו של הילד. הוא נראה כאילו עשו לו משהו רע. משהו
לא ברור, אבל רע.
הוא שתק, הביט בסבא ואז ניסה לומר לו משהו. אבל במקום זה דרך
פיו הפעור יצאה שתיקה צורמנית ומחרישת אוזניים וחדר ההמתנה
התכווץ לרגע.
הם ישבו ככה שותקים ומחזיקים עוד כמה דקות, ואני הרגשתי שאין
לי בטן. לא יכולתי לשאת את כובד השתיקה הזו, את הירוק של בית
החולים, ואת המשאית שלא מתרוממת...

החזרתי את עיניי לירחון וניסיתי לברוח לתמונה שתעשה לי טוב.
הפכתי דף בזריזות ונעצרתי.
הייתה שם תמונה של בחורה בלונדינית, גבוהה עם עיניים כחולות,
שרק ביקיני קטנטן מכסה את שדיי הסיליקון הענקיים שלה.
ביד אחת היא מפריחה נשיקה עסיסית לעברי וביד השניה היא אוחזת
בידית המראה של משאית גדולה בצבעי אדום צהוב.
תולה את כל משקל גופה אל מחוץ למשאית הדוהרת ומחזיקה חזק שלא
תעוף.