אני חושבת שהיום בכיתי מזה זמן רב שבו לא הראיתי טיפה קטנה של
רגש...
היום ביקרתי במקום שלא הייתי בו המון זמן...

היום חוויתי רגע קטן של אושר ישן..

היום ראיתי תמונות שלך, עם החיוך המקסים שלך, קראתי דברים
שכתבת, שמעתי שירים ישנים שהלחנת, היום שוב ניסיתי להבין אותך,
שוב לא הבנתי דבר...

אני חושבת שהיום זה כאב מתמיד, הבטתי בכתבים הישנים שלך וזה כל
כך כאב, זה כל כך רחוק ממני עכשיו...

אני כותבת עוד מכתב...

אני חושבת שהיום הבנתי, הבנתי  שהתייאשתי, הבנתי כמה הייתי
מטומטמת, כמה הייתי טיפשה, כמה שאסור לי להתמסר יותר לרגש, כמה
בכיתי בגללך...

היום קראתי את כל המכתבים שכתבתי לך, אלו שלא ממש היה לי אומץ
לשלוח...

אני שמחה שלא שלחתי לך, הם כל כך מעוררי רחמים, היום אני יודעת
שהם רק היו מעלים לך את האגו ואת שלי הם רק היו מנמיכים, לא
שנשאר כל כך מה...

אז מה אם כואב לי, זה לאו דווקא אומר שאני בן אדם חלש, אז מה
אם זה גומר אותי, מנפץ אותי לרסיסים, אז מה אם אני תמימה, אז
מה אם אני לא מבינה, אז אני ילדה קטנה, אז מה אם בא לי לברוח
מכאן רחוק, אז מה אם ניסיתי לשכוח, אז מה אם זה גבל בשימוש
בגברים אחרים לשם כך, זה מותר כי אני אוהבת כל כך...

היום אני הבנתי כמה טיפשה הייתי ועודני, היום הבנתי לפתע פתאום
כמה רע היית, אז מה אם לא ממש אכפת לי, אז מה אם נותרתי אוהבת
והנני, אז מה אם די בודד לי בלעדיך, אז מה אם רעבתי למגע
שפתייך, אז מה אם השתוקקתי למגע שלך...

זה מותר לי, אני אוהבת אותך...

אוף, אז מה אם אני אוהבת אותך, זה לא אומר שאני שייכת לך,
אבל זה כואב לי מאמי, כואב לי שאתה רחוק ממני כל כך...

היום אהבתי אותך מרחוק, היום הבנתי מדוע בחרתי לצפות בך
ולשתוק,היום אני יודעת שאתה מאושר, איפשהו בתוך הכאב שלך, בתוך
החלל...

אתה מאושר...

היום כתבתי לך עוד מכתב אשר קראתי לו בשם: "מכתב אחרון לאיש
יקר", היום הבנתי שהיותך חלק נרחב מחיי לא היה לשווא,
כי עצם היותך נתן בי זיכרון...

האהבה יכולה להיות דבר כל כך אכזר...