הלכתי רחוק מדי.
רק הפעם, רחוק מדי.
רציתי ילדים, בית, משפחה.
והרצוי - רצוי, והמצוי - הוא כבר איננו.
ילדים בכל מקום. חלקם בתהליך, חלקם כבר פה.
ואני?
מתי גם אני
אחייך לשמע המילה אמא?
חיפשתי אהבה,
אך היא מגיעה ונמוגה.
כל מה שנשאר הוא זכרונות
בתמונות -
חתן כלה,
אך הן מעורפלות, נמוגות,
כמו דמותך.
כמו דמותי כיום.
אף אחד אינו רואה,
איש לא שומע.
רק אני ואנוכי לבדי,
בעולם מלא חיוכים -
חיוכי נאלם.
ושוב כאן מול המקלדת,
מנסה למצוא מילים שיחפו על הכאב,
כאב העזיבה והנטישה
שאינו מרפה ממני...
ורק המכחול וקצת צבע, נותנים גם צבע לחיי. |