לא היה רישום מדויק אימתי נפגשו. אם היה זה באייר, או בניסן.
למעשה בתום השיחה למועד פגישתם - הסתבר - לא הייתה חשיבות
ממש.
השיחה הייתה תמוהה, ומוזרה.

שעה שישבה  על שדרה שמימית, במרכזה ענן מקופל כספסל,
לא הבינו הישויות המרחפות כיצד הגיעה לשם, מי זימנה והביאה.
גם כשהיו לעתים מופיעים תמהונים ששעתם עוד לא הגיעה להתייצבות,
הסדרנים, המלאכים, מיהרו להחזירם לפני האדמה,
מלאכה שבה היו מורגלים גם כשהייתה כרוכה במבוכה, באיבוד זמן
ובטרחה מרובה.

עתה היא ישבה על ספסל מעונן, הוא עדיין לא זיהה אותה.
שמה לא הופיע ברשומות.

אל נוכח ההתקהלות סביבה, הבחין וזיהה אותה מיד.
זו הייתה היא - לא היה ספק.

היא נהגה לכתוב שירים אודותיו. ליידע כל מכר וכל איש ואישה
בסמוך אליה אודות היכרותה המעמיקה עימו. לדידו, זו הייתה שמועה
הגובלת בהוצאת-דיבה.
תאוריה בדבר היכרותם ההדוקה אודות מערכת יחסים סבוכה, מטבע
הדברים הובילה לסצנות קנאה מצד אהובתו לילית. בגינם, נותרו בו
זיכרונות שאינם נעימים, על לילות רבים שבהם נאלץ לישון על ענן
מעונן בברד.
הוא היה חסר-אונים אל נוכח הוצאת הדיבה. בפרט אל נוכח תיאוריה
המפורטים. נהגה לשרטט את מהותו בגווני פסטל, באותיות המצטרפות
למילים, הקולחות לשורות.
הדברים והמידע בשעה שהגיעו לאוזניו הטרידו מנוחתו.
תחילה, נהג להתעלם, שהיה מורגל להתעלם ממעשי רבים אחרים.
יש להניח שראה בה בת תמותה, והבין את מגרעותיה ואת חולשתה.

חרף האמור היא הייתה חריגה בעיניו מהיתר, שכן היטיבה לנטוע,
לזרוע בלב שומעיה, אמינות לתיאוריה.
תחושותיה הבדויות חלחלו בלב רבים.

מעגל מאמיניה הלך והתרחב. לבבות סובביה נהו אחר דבריה.
אמינותה נשענה על מספר תכונות-אופי אשר הובילו את עדת מאמיניה
ללכת שבי אחר הגותה.
עצבונה הנוהר על פניה, חזותה המהורהרת, דבריה,
הותירו רושם עז בנפש מכריה. לפיכך הייתה מבחינתו מטרד.
היה חשש כי תייסד דת חדשה.

עתה הבין כי יהיה עליו לנהוג בה ביד קשה,
בנחישות שלא תותיר שמץ של ספקות בלבה.
ההחלטה נפלה - ינהג בה בנחרצות וקשיחות, יותר מכל  אלה אשר
דיברו בו סרה, ונשאו את שמו לשווא.
בפרט, לאור המידע שנח לנגד עיניו.

הסתבר עוד כי בשעה שהתהלכה על פני האדמה וטרם זומנה, נהגה
להידחק כנוסעת סמויה וזו לה הפעם השביעית.
מעיון בספר החריגות, עלה כי לא פעם בשעה ושולחה, חזרה אל
פני-האדמה. השבתה היוותה משימה מעיקה וגרמה לטראומה
למלאכים הצעירים, שזו הייתה להם הכשרתם הראשונה.
הסתבר כי נהגה למרוט את נוצות כנפיהם האחראיות
על כיוון תנועתם וכל מסע השבתה היה מלווה בהתנגדות
פיזית פעילה. רצופה, בזעקות שבר.

לא פחות משבעים פרחי מלאכים רכי-לבב נאלצו לעבור
לרקעי הבראה על שלא עמדה להם נפשם הרכה מטראומת
האחיזה בה, בשעה שהיא תולשת את נוצות כנפיהם הצחורות.

הוא התבונן לעברה,
מסביבה, עמדו רבים ממתינים בתור. מטבע הדברים היא גרמה
לסקרנות, גם למעט מבוכה.
"מה לה שהיא נמהרת, ללא נימוסים, נדחקת לתור?" היו מלחשים
הקשישים, הדורי-המראה, עתירי השנים.
והם מכבר עייפים  מתלאות פני-האדמה.

באגף הימיני היו ממתינים אחרים - מי לימין, ומי לשמאל,
ולצידם,
גם אלה שהקדימו לתקן נשמתם עם התשורה המתבקשת.
מהתור המתמשך היחידים שנסקו לרקעים ללא כל סיוע מצוות עוזריו
אף הוא לא ידע את מהותם ואת ייעודם.

עתה הייתה עומדת בהמולה הזו, נטע זר.
הוא התיישב לצידה בגלימה אפורה. היא תמיד חשבה כי גלימתו
שחורה,
הסתבר שלא.
היה בה גם פס לבן זעיר, כמו פתיל מכסיף של טלית.
אלה שהגיעו לכאן אחוזים בידיו, ונישאים על כנפיו, הכירוהו.

זה היה המוות,

הוא לא היה תמים, וגם לא מרושע כפי שחשבו.
היה לו זקן ארוך; מפניו נהר אור נגוהות.
הסתבר, כי הוא היה ממושמע לפקודת אלוהיו ולסדריו; ניכר במראהו,
בנימוסיו, כי גם היה חכם.

בשעה שישב לצדה ניסה להבין את נפשה,
מה לה, וכיצד הגיעה לזה הספסל המעונן. היא הייתה מבולבלת,
נרגשת,
אבל ככלות הכל לא הצטיירה תמונת מצב חריגה למעט ההטרדה.
לפיכך לא מצא טעם לנהוג בה שלא על פי מידת הדין והנחרצות,
והקשיב לדבריה; רובם עסקו בנפשה, בתחושתה.

השמועות שהפיצה הגיעו עד לאוזניו מכבר.
בפרט חרה לו דבר הפצת השמועות על קשריה עימו. הוא ידע כי
הרחיקה לכת בשעה שנהגה לספר לחברותיה כי הכירה אותו על בוריו.
ועוד הייתה מרחיבה בתיאורים אינטימיים להתרועעותה עימו.
עכשיו, זכר את העימותים המרובים בינו לבין בת זוגתו לילית.
ניסיונותיו לשכנעה כי מדובר בהוזה לא תמיד צלחו, לא פעם הייתה
מתלוננת בצינורות המקובלים כנגדו שהינו חורג מאתיקה מקצועית,
וחובר לבנות תמותה.

אמנם טענות לילית אחר בדיקה מעמיקה נמצאו תמיד חסרות אחיזה,
אולם חרף כך קנאת לילית לא מצאה מנוחה. הדבר היה מבחינתו מטרד
והוא חשש כי קנאתה תעביר אותה על דעתה והיא עצמה עשויה לחרוג
מייעודה ולבוא למיטת בת-התמותה הזו באחיזה מבעיתה.

מריבותיו עם לילית, אשר פרצו בעטיה, העלו בו את חמתו בשעה שזכר
כיצד המריבות, בתום ימים גדושי משימות סבוכות, הובילו אותו
לשכב על ענן קריר תחת להיות שוכב מתנחם וחבוק בחום להט לילית;
הפעם היה נחרץ להביא את הפרשה לסיומה.

הוא  המתין בסבלנות לסיום דבריה. כשסיימה, אמר: "אני המוות לא
נגליתי לאדם חי.
חדלי לספר סיפורים בדויים אודותיי, הינך רואה את הגלימה,
בבוא היום..."
לפתע קטע דבריו, עלעל בפנקס קטן, התבונן וצחק.
היא הייתה נבוכה, לא האמינה כי המוות גם יודע לצחוק ולגחך.
לפתע אמר נחרצות:
"את תזקני על פני האדמה. עורך ייקמש, במקל תהלכי, ויהיה משענך
לעת זקנה. רבות המראות אותם תאספי מעל פני השממה או מפני
האדמה.
מעתה ועד יום מותך לא תשאי שמי לשווא.
במהותי איש ואישה לא חזה".

בניגוד לפעמים הקודמות החליט כי תשולח לפני האדמה
במסלול ארוך ופתלתל ולא על כנפי מלאכים רכים.
כעסו ניכר בו. הוא הזמין שני ברבורים, רתם אותם לכרכרה ופקד
עליה: "שבי כאן, ומיד!" היא הייתה מבוהלת, והתיישבה קפואה.
"הורידו אותה חזרה לפני האדמה", ציווה בעודו נועץ עיניו עמוק
בעיניה. היא הבחינה וחשה בתחתית גלגל עיניו את הנחרצות.

"אם תסתנני שנית לכאן אלף חמש מאות שנים תעמדי בפינת ענן מעונן
שאינו מוריד גשם לעולם", זעם. "הספסל כאן נחוץ. ואילו את
יושבת, נוטלת חלל, תוך הפרת כל כלל מקובל על הדעת." היה בדבריו
גוון החלטי ונחרץ.

בבוקר התעוררה במיטתה. בוכה בשעה שחלחלה הידיעה לתודעתה:
הוא לא ידיד, גם לא חבר.

עתה החל לחלחל בה החשש מפניו, בפרט בשעה שזכרה כי הוא יודע
לצעוק, לזעום, אך יותר מכל פחדה שמא אכן תשב על ענן מעונן.
במקרה כזה מסקנתה הייתה ברורה, הדפים יירטבו, דבר אשר ימנע
להעלות על דף שירה,
ולכתוב את הגותה.