זה סיפור על בנאדם שמצא את התנוחה הכי נוחה בעולם. למעשה
הסיפור יתחלק שווה בשווה בין האדם עצמו, נח, לבין התנוחה שהוא
מצא.
נח הוא מסוג האנשים שהחיים התאכזרו אליו במובן של השם. ממש כפי
שיש אנשים שקוראים להם "שלו" וחייהם לא רגועים, או נשים ששמן
"יפה" והן לא התגלמות היופי, כך גם חייו של נח בן-תנוחה היו
רחוקים מלהיות נוחים.
קורותיו של הסיפור מתחילים לפני 47 שנה ו-4 חודשים בערך, כ-5
חודשים קודם הולדתו של נח.
אמא של נח, תרצה, שלימים ילדה את יפה אחותו הקטנה של נח, היתה
אישה רזה להפליא. כל אדם שתשאלו, אם יענה בכנות, יגיד שתרצה
היתה אישה חדה. אם היתה נדחקת בתור לקניית כרטיסים, קרח, בשר
או כל דבר אחר העולה על רוחכם והיתה נועצת את המרפק, העקב,
הברך, הסנטר, הכתף, או האצבע בממתין אחר, מיד היו צריכים
לפנותו באמבולנס. אישה חדה היא היתה, ולא היה על כך ויכוח.
טוב ויפה. הגיעה העת והשעה דחקה להביא ילדים לעולם. וכך,
בדחילו ורחימו שיגל אותה בעלה -לימים אבא של נח, וההקאות
והסחרחורות לא איחרו לבוא.
בכפר הכירוה היטב, את תרצה, יש שרק את חזותה הזוויתית, ויש
שחוו את תרצה על בשרם. אבל דומה כי כולם הכירו במידה זו או
אחרת את עצמותיה, פיזית או ויזואלית. אך היתה עצם אחת חדה
ומרושעת במיוחד שלא ידע עליה איש עד אותם הימים, ומי שבכל זאת
נאלץ להוודע אליה היה לא אחר מאשר נח האומלל.
אותה עצם תמוהה הזדקרה אל תוך הרחם מצידן הימני של עצמות הכסל
עד כטפח מעבר למרכז הרחם, ולא נדרש דמיון מופלג כדי להבין שנח
גדל למעשה בזוית די עקומה, שלא לומר בלתי נסבלת.
אחרי 9 חודשים הצירים חרקו כמו דלתות ותירצה כרעה ללדת.
ברוב הלידות הראש מבצבץ החוצה ראשון ובעקבותיו שאר הגוף, אך
באופן די מוזר יד שמאל ורגל ימין הם שהגיחו ראשונים והבטיחו
לידה מבולגנת ביותר. והצרחות, הצרחות.
כולן אומרות חוסר שביעות רצון מהחיים.

ובכן, נח גדל ביחס ישר לחוסר הנוחות שחש.

באינקוויזיציה היו מכניסים אנשים לתוך כלוב ברזל שהוא נמוך מדי
מכדי לעמוד בו וצר מכדי לשבת בו. חוסר נוחות טוטאלי. ובכן זה
היה המצב פחות או יותר, בגיל 17.
נח, שלא היה טיפש חש שחל עליו איזה חוק. כבד מנשוא היה החוק אך
פשוט לניסוח: "מחר יהיה פחות נוח מהיום".
ואז החל לתהות מה פירושו של זה. האם החוק אומר שככל שחולפים
הימים יהיה לו יותר לא-נוח, או שמא הכוונה היא שככל שחולפים
הימים יוותר פחות ממנו, מנח.
האם נוחות היא דבר סופי? האם יש דרגת חוסר-נוחות שהיא הגבוהה
ביותר ואין למעלה ממנה? כמה שחשב לא ידע, ולא היה לו נוח עם
זה.
לפתע בלי רמז או כל תקדים, בבוקר גשום אחד, נדמה לו שהרגיש שמץ
של נוחות. לא משהו גדול אלא מין גיץ של נוחות שנחפז ועבר
מהקרסול לירך ונעלם.
מקרה כזה לא נשנה אלא לאחר 13 שנה, בגיל 33, והפעם היה הגיץ
חלש מקודמו ומהיר בהרבה, ונח כלל לא היה בטוח כי באמת הרגישו.
אך הוא היה שם.
באותו יום, בגיל 33, הוא הלך בעיירה אל ביתה של בחורה שהכיר לא
מזמן וליבו פעם בקרבו מפאת קוצר הרוח וההתרגשות. הוא פתח את
השער החיצוני של הגינה, התקדם בשביל המטופח עד לכניסה לבית
ודפק בדלת. פתאום החליק לאחור, קיבל מכה איומה בראש ומת.