שנמאס.
שמתעצבנים, והסביבה לא מבינה.
לא מבינה כלום.
שמרגישים לגמרי לבד.
לבד מבחירה, אולי, אבל לבד.
שהדמעות מציפות את העיניים, מערפלות את הראייה, והרגשת המחנק
ממלאה את הגרון.
שרוצים לישון ולהתעורר רק שיהיה טוב.
שמרגישים טיפשים, ושנמאס לנסות.
שהרגשת הזלזול עולה, ומתבטאת בהכל.
שלא חושבים, והדחפים שולטים.
שמרגישים פספוס ענק. וההרגשה לא נגמרת.
תקופה כזו,
של מוות. מוות פנימי, עצמי, פרטי.
מוות אישי, תחושת קריסה.
שאולי לא כל כך נראית כלפי חוץ, אבל שוברת מבפנים.
תקופה כזו,
שגם כל הכוחות שבעולם לא מספיקים כדי להישאר על הרגליים.
שמרגישים אבודים.
ומרוב רגשות, הכל מתערבל, והופך לסערה.
סערת רגשות. שלא מרפה, ששולטת במוח, וגורמת לפעול בצורה לא
רציונלית.
תחושת איבוד עצמי.
חוסר שליטה.
כשמחשבות מתערבבות עם רגשות.
כשמרגישים שאין מחר.
שרוצים להרגיש שאין מחר.
תקופה כזו,
שצריכים שקט נפשי.
ניתוק.
שלא יודעים מה רוצים.
שלא יודעים מה טוב.
תקופה,
שאולי תעבור. שבטוח תעבור,
אבל עכשיו, זה הנורא מכל.