"מה אתה עושה לכל הרוחות?"

הוא שתק, לא זז, זיעה קרה על מצחו מלווה ברעידות, מבטו נח על
הרובה, שעמד בין שתי רגליו או יותר נכון על הקנה של אותו רובה,
הנצרה הייתה פתוחה והאצבע ליטפה בעדינות את ההדק, נעה בצורה
כמעט ארוטית.

"מה אתה עושה?" אמרתי בקול רגוע יותר, מנסה לחדור אליו אל
מוחו, או שאולי זה היה ליבו  הכואב.

אבל הוא בשלו, ללא תשובה המשיך לשבת על האסלה, בתוך שירותים
צבאיים שלשם שינוי היו נקיים, למרות שאני חושב שכרגע זה לא ממש
עניין אותו, בשלוש בלילה שקוע בתוך עצמו, בתוך הכאב שהוא אסף
הרבה מאוד זמן.

"אולי תספר לי מה קרה" כבר לא כל כך שואל, כי לא ממש מצפה
לתשובה, האמת שנהייתי עצוב בעצמי, תארו לעצמך שאתה פוגשים אדם,
ואותו אדם ממלא את עולמך בשמחה, כל פעם שאתם רואים אותו,
שומעים אותו, נזכרים בו, וזה לא רק אתכם אלא זה את כולם, בכל
מקום הוא משמח את כולם, ואז אתם פוגשים אותו בשירותים צבאיים
בשלוש בלילה, עצוב כל כך.

הוא הרים אלי את מבטו, אבל לא נראה שהוא ראה אותי, העיניים שלו
לא היו כבעבר, כבר לא היה שם את אותו ניצוץ של פעם, את השמחה
המדבקת, מבט של ריקנות, כאילו כבר אין אף אחד בבית, אבל לרגע
בודד היה נדמה לי שהניצוץ חזר ואז הוא שוב השפיל את מבטו.

רציתי לתת לו סתירה, "אולי תדבר איתי, אולי תניח את הרובה
בצד?"
אמרתי בתקיפות והושטתי יד, תפשתי את הנשק ולקחתי לו אותו.

הוא לא התנגד, הוא אפילו לא זז, רק המשיך לבהות בחלל שפעם היה
בו הרובה, והאצבע שלו ליטפה את האוויר בעדינות, בצורה כמעט
ארוטית.